גילוי נאות: האנושיות שמאחורי העובד הזר

קובי אריאלי גילה שחואן, העובד שמטפל בחותנו, הוא באמת בן אדם - רק אחרי שתפס אותו עם מאהבת בארון

קובי אריאלי | 29/5/2009 13:25 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
ב-22 באוקטובר 2002, עם בוקר, החרידו שאגות את השכונה שלנו. בחורה פיליפינית בוכייה, מלווה בארבעה גברתנים במושגים של מאנילה ‏(מטר 63 ושפם‏), כיתרו את בית הורי אשתי ופוצצו את הדלת בחבטות.

בתוך הבית הסתתר באותה שעה חואן, המטפל המסור של חותני, וכסס ציפורניים באימת מוות. בחדר הסמוך, בתוך הארון הישן, בין הקופסה של כלי התפירה לבין קופסת נעליים עם תמונות ישנות, הצטנפה - דומעת וחיוורת - מרי ג'יין, בחורה פיליפינית דקת גזרה וקטנטונת. היא לא נשמה ורק חיכתה שהסיוט יעבור. האנשים שבחוץ חפצו לתפוס אותם ביחד, באותו בית. כשהגעתי למקום, חמוש בפיג'מה ובטלפון סלולרי, עם לוק של אחד שעושה סדר, התקשיתי להאמין למה שדווח לי.

הבחור בוגד. חואן התם, שבמשך ארבע שנותיו אצלנו בקושי פצה פה; שמעולם לא פתח את הג'רוזלם פוסט שהייתי קונה לו, ורק התעקש להתעכב על תמונות אזוטריות בעיתונים לא רלוונטיים - חואן הזה הוא דון ז'ואן לא קטן. הקטנה הבוכייה היא אשתו. זאת שבארון היא פילגש. גם היא נשואה. ויש לו עוד שתיים. והוא לא שולח כסף לילדים. והם לא רוצים להרוג אותו, רק לצלם אותו ולשלוח את התמונות הביתה, לבית המשפט בפיליפינים.

אני מודה ומתוודה שזו היתה הפעם הראשונה שבה התייחסתי לחואן כאדם. פתאום
הבחור הנחמד והשתקן, שרק עשה כל מה שמבקשים ממנו, גילה סימני חיים. הנסיבות לא היו משהו, וגם עצם העניין לא ממש נראה לי - אבל פתאום הוא היה אדם. אחרי הסיפור הזה הפסקתי לבקש ממנו שיקנה לי סיגריות, ונימת דיבורי אליו השתנתה באיזשהו אופן.

שש שנים שימש חואן בקודש בביתנו כמטפלו של חותני המנוח. הסיפור הזה אירע לקראת הסוף. אני מהרהר רבות בתקופה שקדמה לסיפור הבגידה הגדולה - ואני נחרד לגלות שבמשך תקופה לא מבוטלת בעצם העסקתי עבד.

יותר מפעם אחת שלחתי אותו לשליחויותיי, השתמשתי בו לנוחותי למרות שהיה מדובר בדברים שהוא אינו מחויב להם בחוזה ההעסקה. שנים הוא היה אצלנו - ולא ידעתי עליו מאומה: מה הוא אוהב לאכול, איזה ספורט הוא אוהב, מי הוא ומה הוא.

חותני נפטר בינתיים, וחואן חזר לאי שם וכמעט נשכח מהלב. בכל פעם שאני נתקל בעובדים אחרים מסוגו, אני נזכר בו לרגע ואפילו מתגעגע. את תופעת העובדים הזרים צריך כמובן להוציא כליל מן הנוף הישראלי. התופעה הזו משחיתה את נפשותינו, הופכת אותנו לפיאודלים שמנים ומפונקים, מרגילה אותנו לנורמות של שליטה והתנשאות. בינתיים, עד שכל זה ייעשה, ראוי לכל עובד זר לתזמן את סיפור הבגידה האנושי שלו לשבוע העבודה הראשון - ולא לחכות עם זה 4-5 שנים.
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

רות המואבייה 2009

פרויקט מיוחד לרגל חג שבועות: מעריב בודק את מצב הגרים 2,500 שנה לאחר כתיבת מגילת רות

לכל הכתבות של רות המואבייה 2009

עוד ב''רות המואבייה 2009''

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים