אהבת זרים: הישראלים שמשתדכים לפיליפיניות
רנטו, בעל סוכנות שידוכים בין נשים פיליפיניות לגברים ישראלים, חושב שהפיליפיניות הן "כנועות, אמינות, ויודעות לשרת את אדוניהם". הגישה השנויה במחלוקת הזו בנתה עסק משגשג שעומד לשחזר את ההצלחה גם בקרב אוקראיניות ותאילנדיות
קל להתבלבל בנוגע למה שמתחולל בתוך החדר המסודר והנקי, המצוי בקומה החמישית של התחנה המרכזית. תמונות הנשים הפיליפיניות, המציצות מתוך הפוסטר הוורוד שעל הקיר, יכולות לבלבל בקלות את משוטטי התחנה. הסוכנות המצליחה, שמשדכת בעיקר בין נשים פיליפיניות לגברים ישראלים, מתהדרת בעשרות שידוכים מוצלחים ובמאות סידורי ויזה והגנה משפטית לזוגות מעורבים.
הרעיון התגלגל בראשו של רנטו (57) ושותפו אלי במשך שנים. "אני מקושר לאוכלוסייה הפיליפינית כבר הרבה זמן, הייתי שם הרבה פעמים ועבדתי במכירת כרטיסי טלפון", הוא אומר, "אני מאזין בתשומת לב רבה למצוקות שלהם ומכיר את הנשמה שלהם. כשדיברתי על זה עם אלי, שנשוי בעצמו לפיליפינית, הרעיון התגבש והחלטנו ללכת עליו".
ברגע שהכיר את הנשים הפיליפיניות, המנהל המוערך של הסוכנות מעיד כי התאהב בהן לחלוטין. לדבריו, זה מקל בכל שידוך שהוא עושה. "הנשים של העם הזה - אולי זה שוביניסטי או לא סימפתי - נותנות את הנשמה בשביל הגבר שהן חיות איתו. הן מסורות ואמינות, והמילה הגסה היא 'משרתות'. זה עם שלמד לשרת אדונים, והחינוך הוא לתת שירות - לכן הוא נבחר לבוא לכאן למטרות סיעוד. גבר שנישא לפיליפינית עשה את עיסקת חייו".
למה נועד השידוך?
"הוא לחיים. אני לא יכול להבטיח, אבל זו המטרה. אם אני מזהה איזושהי כוונה אחרת מצד הגבר או האישה - אני לא נכנס לסיפור. אלה תיקים שעולים אחרי זה הרבה כסף, ולא יהיה מי שישלם עליהם".
מחוץ לסוכנות נעצרות שלוש נשים פיליפיניות ובוחנות את השלט. "תראה איך זה עובד", הוא מצביע עליהן. "הן עוברות כאן ורואות את ההודעה, אבל הן לא נכנסות רק בגלל שאתה יושב כאן. אחר כך הן יבואו אליי, יירשמו, ונתחיל בתהליך".
הסוכנות של רנטו לא מסתפקת בקבלת לקוחות חדשים פנים אל פנים. היא מפעילה סניף גם בפיליפינים ואתר אינטרנט, שבו הנשים יכולות להירשם כבר בחו"ל. לפני הגעתן לארץ עליהן לעבור הכשרה בת שבועיים, שבמהלכה הן לומדות מילים עבריות ואת אופן הבישול והניקיון בישראל. "ברגע שאתה נרשם, אני נכנס למאגר שלי ומנסה למצוא לך התאמה על־פי נתוניך. אם מצאתי, אני מזמן אותך ומראה לך את האופציות שעומדות לרשותך".
אחרי
למה הן פונות אליך?
"כי בשבילן להתחתן עם זר זה קידום במעמד. שם החינוך שונה: היות שבפיליפינים היה שלטון זר, הזר נתפס כטוב יותר. והן פונות, עובדה".
הן באות גם במטרה לשלוח כסף?
"בוודאי. אני סוגד לאישה הפיליפינית - זאת אישה שעזבה מאחור את המשפחה, את החברים, את החיים שלה, כדי לשלוח כסף. יש שם עוני שאי אפשר לתאר. הנשים האלה הן מבחינתי קדושות, והן עושות את הדבר הנעלה ביותר".
מה הגיל המבוגר ביותר במאגר שלך?
"54".
והכי צעיר?
"אתה לא רוצה לדעת. אני לא מכניס מתחת ל-20, אבל מתקשרות לפה בחורות בנות 16 משם, שאני לא אתפלא אם הן בעצם בנות 14".
מה אומר החוק לגבי הנשים, אם היחסים לא עובדים?
"בוויזת יחסים משותפים, אם הגבר אומר שהוא לא רוצה - הפיליפינית צריכה לעזוב את הארץ. זאת בעיה רצינית מאוד, אבל זה החוק. יש לי שני מקרים כאלה, שבחורה שנעזבה על ידי הגבר חזרה אלינו ורצתה גבר אחר".
לא קורה לך שנשים מתחרטות?
"זה קורה בעיקר אחרי הפגישות הראשונות. בגלל זה אני מנסה לקבל את כל הפרטים לפני. כשאני מספר על מישהו אני מספר את כל האינפורמציה. ברגע שהגעתי למצב שהם שניהם אומרים כן על מה שהם קיבלו, צפויות לי הרבה פחות הפתעות".
קל לבקר את מה שעושה הסוכנות של רנטו ואלי. רוב השידוכים, כמובן, לא נובעים מאהבה טהורה אלא מהצורך של שני הצדדים. אולם עדות הלקוחות ושהייה ממושכת בסוכנות מעניקות תחושה כי הדברים פחות ברורים מכפי שהם נראים מבחוץ.
"הרבה פעמים אני שומע ביקורת על מה שאני עושה", הוא אומר, "אבל אני דואג לאוכלוסייה חלשה. רוב האנשים שמגיעים אליי הם נכים או מבוגרים, שמחפשים עזר כנגדם ולא מצליחים למצוא אותו כאן. הנשים שמשודכות יודעות בדיוק למה הן נכנסות, והרבה פעמים הן מאושרות מהבחירה. אני מאמין ששערי גן עדן ייפתחו לי בזכות מה שאני עושה. אתה יודע כמה נכים יש בארץ? יש להם בעיה להשיג נשים. בן אדם שהוא עיוור או שחסרה לו רגל לא יכול להשיג בארץ אישה כזאת, שתעזור לו ותסעד אותו. כשאני מוצא בחורה שיודעת למה היא הולכת - מובטחת לי שינה ערבה".
המספרים, בכל אופן, מעידים שהקהל דווקא בעד העסק החדש. הצלחת הסוכנות בנתיב הפיליפיני הביאה לכך שבשבועות האחרונים מתכננים באונלי לאב פיליפינה לשנות את הסלוגן ולהתרחב לאוקראינה ולתאילנד. "זה הולך להיות גדול. אנחנו רוצים להיכנס לכל העולם, ונעשה את זה", הוא קובע - אך באותה נשימה מבהיר שהנשים הפיליפיניות טובות יותר מכולן.
"אם מישהו מבקש ממני משהו אחר, יש לי מספיק ניסיון כדי להגיד לו שהוא טועה", אומר רנטו, "יש גברים שרוצים נשים שנראות אירופאיות, אבל מה שהפיליפינית נותנת לגבר שלה אי־אפשר לקנות בכסף. זה משהו אדיר. אני לא רוצה להגיד את הדברים האלה, כי זה נשמע שוביניסטי - אבל זה כל כך טוב, אין על זה. אם האישה יודעת שאתה מתקלח ב-6:30 וב-7:00 רואה טלוויזיה וחולץ נעליים, הדברים עובדים כמו שעון שוויצרי. זה לא משהו שאתה מחייב, זה לא שאתה שולט - היא נשלטת. אתה לא מפעיל עוצמה כדי להפעיל את הכניעות הזאת, אבל היא קיימת", הוא מסכם.
בקומה שמתחת למשרד השידוכים של רנטו, בחנות טלפונים סלולריים ותכשירים, עובדת סופי (34). היא הגיעה לארץ מכפר קטן בצפון הפיליפינים, שמונה שעות נסיעה מעיר הבירה. שם משפחתה, בובוד, מכובד מאוד בכפר שממנו הגיעה - אך עברו שנתיים מאז שהיא התנתקה ממנו והתחילה להתרגל לשם החדש, אביטל, ולבעלה אייל.
משפחת אביטל מתגוררת ליד הוריו של אייל (36) בדירה קטנה באזור, עם בנם בין השנה וחצי ליאל. מעבר לעבודתה בחנות, סופי מנקה בתים במגדלי נווה צדק כדי להשלים הכנסה. "זה מצחיק", היא אומרת, "אם אני שולחת את המשכורת לפיליפינים, אני יכולה לחיות מעולה שם; אבל בגלל שאני מבזבזת אותו פה, החיים קשים", היא אומרת ומציינת באותה נשימה שהיא מאושרת כאן.
לישראל הגיעה בגיל 31, אחרי שעבדה בטייוואן כהנדסאית כימיקלים. "הייתי שם שנתיים וחזרתי לפיליפינים כדי להקים משפחה. אחרי כמה שנים נעלם הכסף, וחיפשתי עבודה", מספרת סופי, שהגיעה לארץ כמטפלת בוויזת עבודה לארבע שנים. השכר שקיבלה בהתחלה, 500 דולר, גבוה פי ארבעה מהסכום שהיתה מרוויחה לו עבדה בפיליפינים. שמונה חודשים אחרי שהגיעה היא פגשה את אייל בדואר. "בחיים לא האמנתי שאפשר לפגוש את האהבה שלך בדואר", הוא מספר, "איך שראיתי אותה הרגשתי בום. היא יצאה ואני נכנסתי לאוטו, אבל משהו החזיק אותי וחזרתי. ככה התחלנו".
אחרי שנה של זוגיות טסו אייל וסופי לקפריסין והתחתנו. בדרך חזרה התחיל התהליך הקשה באמת - שכנוע הרשויות בדבר אמיתות הקשר. "ישראל היא מדינת חלם", הוא קובע בכעס, "למשל, כדי לעבור מוויזת עובד לוויזת נישואים צריך להמתין למסמכים מהפיליפינים, ובזמן שהם בדרך אי אפשר לעבוד. ככה במשך שלושה חודשים היה אסור לסופי לעשות כלום. גם אחרי שהדברים מגיעים, תוקעים אותך עם עוד משהו, מוציאים לך את המיץ".
כשאני שואל את בני הזוג על סוכנות השידוכים שעזרה להם לסדר את הוויזה, הם מביעים את הערכתם העצומה לרנטו, לאלי ולרעיון השידוך. "אני חושבת שזה טוב", קובעת סופי, "ככה זה בחיים, לפעמים אנחנו מחפשים אנשים במקומות אחרים. לפעמים נשים חוות חוויות קשות במדינה שלהן ורוצות שינוי, ולפעמים הן לא מצליחות למצוא שם בן זוג".
ביניהם הם מדברים בתערובת של אנגלית ועברית. "דו יו וונט קצת מיץ?", היא שואלת. "יס, אין כוס קטנה", הוא עונה. גם השיחה עם הילד משלבת את שתי השפות - בתוספת פיליפינית. "הוא יגדל ויהיה ישראלי אמיתי", הם אומרים, "בן תערובת, אז מה? כולנו בני תערובת", מסכם אייל.
ויטוריו אוהב את התחנה המרכזית, על כל ההמולה שבה. אבל לא תמיד זה היה כך. עד לפני שנה יכול היה ויטוריו (67) לספור על יד אחת את ביקוריו במתחם השנוי במחלוקת. "מה היה לי לחפש שם?", הוא שואל. האהבה לתחנה היא רגש נרכש. במקרה של ויטוריו, היא שלובה באהבתו החדשה הנוספת: מרלין (47), פיליפינית שפגש בארץ והכירה לו את המדינה השנייה שבדרום תל אביב.
כבר שנה מתחזקים ויטוריו ומרלין, הנמנים עם לקוחותיו המאושרים של רנטו, זוגיות בינלאומית. על הסוכנות יש להם רק מילים טובות להגיד: "הם עושים את העבודה שלהם מהלב. אתה רואה את זה, עם הזמן הם הפכו לחברים שלנו".
מרלין היא בת זוגו השלישית במספר של ויטוריו, שבילה חצי יובל עם כל אחת מקודמותיה. הוא אב לשתי בנות וסב לשתי נכדות, גמלאי של התעשייה האווירית. מרלין היא במקור ממנילה וגרה בארץ כבר 13 שנה. ויטוריו הוא בן זוגה השני, ומהראשון יש לה שלושה ילדים ושישה נכדים, שמהם היא מקפידה לקבל עדכונים לפחות פעם בשבוע. "בהתחלה זה קשה מאוד, אבל מתרגלים. עכשיו אני ממש מרגישה אותם לידי אחרי שיחת טלפון", היא מספרת.
הם נפגשו במקרה, כשוויטוריו בא לבקר את הקשישה שבה מטפלת מרלין. "לפני שהכרתי אותה", הוא מספר, "לא חשבתי בחיים שאפילו אסתכל על פיליפינית. אבל ראיתי איך מרלין מדברת אל הקשישה, איך היא מקשיבה לה, מביאה לה את השוקולד שהיא אוהבת, מנקה לה את החולצה. 'איזו סבלנות', אמרתי לעצמי, 'זה חומר מיוחד. ישראלית לא יכולה לעשות את זה. בפלנטה הזאת אין אנשים כאלה'".
מרלין היא מוותיקות השבט הפיליפיני בארץ, והיא מטפלת באותה משפחה כבר עשור. היא עובדת מדי יום כל היום, חוץ מיום ראשון, שבו היא חופשייה מ-9:00 עד 17:00.
זו עבודה קשה.
"לפעמים זה קשה, אבל אני רגילה לעבוד. אני עושה את זה כבר הרבה מאוד שנים".
הסביבה הקרובה קיבלה יפה את הקשר ביניהם. "אבל היו אנשים שאמרו שהיא רוצה את הכסף שלי", הוא אומר, "הכל שטויות". הם מתראים כמה פעמים בשבוע, כשאפשר. לפעמים הם מטיילים עם האישה שבה מרלין מטפלת.
איפה קשה יותר לחיות, כאן או שם?
"קשה גם שם וגם פה. אם מרוויחים פה כדי לחיות שם - זה טוב. אבל אם נשארים כאן, זה לא קל".
נא להמתין לטעינת התגובות
