שני דברים קרו בצרפת ב־21 בספטמבר. תלמידי תיכון בפרברי פריז חסמו את שערי בתי הספר במחאה על כיתות חסרות מורים ומבנים מתפוררים. במקביל, שר הכלכלה רולאן לסקיור הודיע שתשלומי הריבית על החוב הלאומי יגיעו בשנה הבאה ל־91 מיליארד אירו ויהפכו לסעיף ההוצאה הגדול ביותר של המדינה. כעבור חודש, נוכח צרפת הבוערת, מתברר ששני הסיפורים הללו הם אותו סיפור בדיוק.
נדרשו עשרה ימים כדי שמחאת התלמידים תתפשט ליותר מאלף בתי ספר, ותהפוך לאלימה יותר ויותר: עד 9 באוקטובר נעצרו כ־7,000 צרפתים במהומות, רובם המכריע קטינים. בשבת שעברה חברו התלמידים לאיגודים המקצועיים ולתנועת האפודים הצהובים שקמה לתחייה, ו־550 אלף איש יצאו לרחובות במחאה נגד יוקר המחיה. רוב הצעדות עברו בשקט, אבל עם רדת הערב השתלטה האלימות על הרחובות: בניין העירייה ההיסטורי של לימוז' עלה באש, בפריז הוקמו בריקדות בכיכר הרפובליקה, ובמרסיי פרצו צעירים לבניין העירייה והטיחו לרצפה את פסל מריאן, סמל הרפובליקה. כאלף שוטרים נפצעו, וכ־2,400 בני אדם נעצרו. שר הפנים הודה ש"המשטרה איבדה שליטה", בכמה ערים הוטל עוצר, והשבת הקרובה הוכרזה כיום מחאה נוסף.
מאחורי הכאוס עומדת מדינה שהקופה הציבורית שלה ריקה, ממשלה שאיבדה את סמכותה, דור צעיר שכבר לא מניף את הדגל הצרפתי, ובחירות לנשיאות שבהן הימין הלאומי מוביל לראשונה בכל תרחיש.
הכי מעניין
הכסף נגמר
דרישות התלמידים מסתכמות בקומץ תביעות פשוטות אך גדולות: מורים בכיתות, שיפוץ מבנים מתפוררים, וביטול מנגנון המיון הממוחשב לאוניברסיטאות, שלדבריהם הפך את הזכות ללמוד לפריבילגיה. את המחיר הצנוע הם נקבו בעצמם: 10 מיליארד אירו. בתגובה הציעה הממשלה תוספת של 1.2 מיליארד לתקציב משרד החינוך. "הכעס של הצעירים לא בא משום מקום", הודה ראש הממשלה סבסטיאן לקורני, והבטיח לקבל החלטות ראשונות עד סוף החודש.
במבט מהצד זה נראה כמו מדינה שמזניחה את מערכת החינוך, אך המספרים מציגים סיפור אחר. לפי נתוני ה־OECD, צרפת מוציאה על מוסדות חינוך 5.5 אחוזים מהתוצר, יותר מהממוצע במדינות המפותחות. לשם השוואה, גרמניה מוציאה 4.6 אחוזים בלבד, ובכל זאת תלמידיה מקבלים ציונים טובים יותר במבחני פיז"ה הבינלאומיים. הבעיה כרגיל איננה כמה כסף מושקע, אלא לאן הוא הולך: 72 אחוזים מופנים לשכר, למיסים על שכר ולפנסיות. כך נולדה מערכת עצומה, כבדה, יקרה – ומסואבת.
אבל הבעיות אינן מסתכמות במערכת החינוך: הקופה הכללית ריקה. החוב הציבורי עומד על כ־3.6 טריליון אירו, 119 אחוזים מהתוצר, והגירעון עומד על יותר מ־5 אחוזים כבר כמה שנים. סוכנויות דירוג האשראי לא החמיצו את האיתותים: "סקופ" הורידה את דירוג האשראי של צרפת בספטמבר, ו"פיץ'" הזהירה שהיא עלולה לצעוד בעקבותיה.
בשנים האחרונות בחרה צרפת שוב ושוב להגדיל הוצאות כדי להגן על מי שכבר נמצאים בתוך מערכת הרווחה שלה, כמו פנסיונרים ועובדי המגזר הציבורי. נבחרי הציבור מבינים שהמצב לא יכול להימשך, אבל כל ניסיון לקיצוץ או מיתון נתקל בזעם. כך, רפורמת הפנסיה שקידם מקרון הוקפאה אשתקד כדי לקנות שקט פוליטי. את החשבון על ההטבות הללו מגישה המדינה לצעירים, שיורשים חוב עצום ומקבלים בתמורה מערכת חינוך מקרטעת. כאן טמון ההסבר לאופן שבו תנועת תלמידים הפכה לגל מחאה אדיר.
התשובות ששני הצדדים מציעים אינן משנות דבר. השמאל דורש עוד הוצאה ציבורית ומיסים כדי לממן אותה, בעוד הימין הלאומי בהובלת מרין לה־פן, שמציג את עצמו כחלופה למדיניות הכושלת, מבטיח להוריד עוד את גיל הפרישה – הבטחה שתוסיף מיליארדים לגירעון. נראה שכרגע איש לא מעז לומר לצעירים את האמת: הכסף נגמר, ומה שנשאר מוכרח להתחלק אחרת.
חזרה גנרלית
לפי נתוני הרשויות, כ־3,000 עסקים ברחבי צרפת נפגעו בסוף השבוע שעבר, כשהמחאה הגיעה לשיאה. התאחדות הסוחרים העריכה את הנזקים במאות מיליוני אירו. הבוזזים לא הסתפקו בסופרמרקטים ופשטו גם על חנויות היוקרה. בעלי חנויות התבצרו בתוך בתי העסק, ואחרים ניסו להדוף את הבוזזים בגופם. בפריז, זוג קשישים נשדד והופשט על ידי מתפרעים. היו גם דיווחים על תושבים שהותקפו בפטישים כשניסו לעצור את ההשחתה.
שר הפנים לורן נונייז תיאר מעין חלוקת עבודה: בבוקר פעלו מתפרעים מהשמאל הרדיקלי, רבים מהם עם מטריות שהסתירו את פניהם. אחר הצהריים הצטרפו אליהם "בוזזים ועבריינים מזדמנים", ברובם צעירים מהפרברים. לפי גורמי מודיעין שצוטטו השבוע בעיתון לה־פריזיאן, טיקטוק שימש "מאיץ חסר תקדים" להפצת הקריאות והתמונות.
צילום: איי.פי
בלב המחאה עומדים תלמידי תיכון, רבים מהם קטינים. סביבם התגבשה קואליציה רחבה של ארגוני סטודנטים, איגודי המורים, איגוד העובדים הגדול CGT, האפודים הצהובים, ובעקבותיהם גם חקלאים, כבאים ופנסיונרים. אבל השחקן הפוליטי המרכזי במחאה מוכר היטב. "צרפת הבלתי כנועה" (LFI), מפלגת השמאל הרדיקלי של ז'אן־לוק מלנשון, התייצבה לצד המחאה מהיום הראשון, ונציגיה אף הגיעו לתמוך במוחים. מלנשון עצמו כתב שהתלמידים אינם מזיקים לאיש, האשים את המשטרה בגזענות וקרא לפעילי המפלגה להתייצב בין התלמידים לשוטרים.
מלנשון אינו מסתיר את האסטרטגיה שלו. בשנים האחרונות הוא מדבר על "צרפת החדשה", צרפת הצעירה והמגוונת של הפרברים, שבה הוא רואה את בסיס הכוח שלו. בבחירות 2017, 37% מהמוסלמים במדינה הצביעו לו; ב־2022 הנתון כבר עמד על 69% לעומת 14% למקרון ו־7% ללה־פן. אחרי הבחירות לפרלמנט ב־2024 תועד מלנשון מנחה את פעיליו: "צריך לגייס את הצעירים ואת השכונות. את כל השאר לעזוב, אנחנו מבזבזים את הזמן". כדבק לקואליציה הזו משמש הנושא הפלסטיני, שמאז 7 באוקטובר הוצב במרכז הקמפיין של המפלגה.
האסטרטגיה הזו עלתה לו בפילוג פנימי. פרנסואה רופן, מבכירי המפלגה בפרלמנט, עזב אותה בטענה שמלנשון מפקיר לימין את מעמד הפועלים הלבן בפריפריה, ושזו "בחירה בתבוסה". בצרפת מכנים את החיבור בין השמאל הרדיקלי לאסלאם הפוליטי "איסלאמו־גושיזם" (אסלאמו־שמאלנות); בעולם הוא מוכר בשם "הברית האדומה־ירוקה".
ב־1 באוקטובר כינס לקורני ישיבת חירום בעקבות המהומות. לפי הודעת לשכתו, המחאה אורגנה על ידי LFI ושלוחיה בשמאל הרדיקלי. רכז המפלגה, מנואל בומפאר, השיב שזו קונספירציה ושהמחאה ספונטנית. ברונו רטאיו, מועמד הרפובליקנים לנשיאות, הרחיק לכת. לדבריו, "LFI מוקסמת מאלימות", והעימותים בתיכונים הם "חזרה גנרלית" למה שיקרה ב־2027 אם לה־פן תנצח. הוא אף העלה את האפשרות להוציא את המפלגה מחוץ לחוק. מלנשון, מצידו, התנער מכל אחריות, ואף האשים את הממשלה ואת המשטרה בהסלמה.
מצביעים ברגליים
כשאנשי האפודים הצהובים יצאו לרחובות ב־2018, הם הניפו את דגל הטריקולור. ב־2026, הדגל שנראה שוב ושוב בהפגנות, בעיקר האלימות שבהן, הוא דגל פלסטין. סוכנות הידיעות היהודית JTA, שאינה נוטה להגזמות, תיארה השבוע את דגלי פלסטין והכאפיות כמוטיב ברוב ההפגנות האלימות ומעשי ההשחתה.
והרשימה ארוכה. ב־6 באוקטובר רוססה חזית העירייה של הרובע ה־11 בפריז בכתובות "פלסטין חופשית" ו"7/10: מבול אל־אקצה"; בטולוז תלו מתפרעים דגל פלסטין על פסלה של ז'אן דארק; בליון רוססה הכתובת "פלסטין חופשית" על חזית חנות, ורעולי פנים עטופים בדגלי פלסטין חזרו על הסיסמה שוב ושוב.
מקרה מטריד במיוחד תועד ב־1 באוקטובר בבוז'נסי שבמחוז לואר. במהלך חסימת התיכון המקומי שרו תלמידים שיר שמהלל את מוחמד מראח, שרצח ב־2012 שלושה חיילים, מורה ושלושה ילדים בבית ספר יהודי בטולוז, ואת סלאח עבד סלאם, המחבל היחיד ששרד מהחוליה שביצעה את פיגועי נובמבר 2015 בפריז, שבהם נרצחו 130 בני אדם. התביעה פתחה בחקירה בחשד להאדרת טרור, ושלושה קטינים נעצרו.
מה זה אומר על חלקם של האסלאמיסטים במהומות? עד כה אין ייחוס רשמי של המהומות לארגונים אסלאמיסטיים, בעוד הממשלה מצביעה על השמאל הרדיקלי ועל "עבריינים" אלמוניים. אבל זה רק חלק מהתמונה. במאי 2025 פרסם משרד הפנים הצרפתי דו"ח על פעילות האחים המוסלמים והאסלאם הפוליטי בצרפת, שתיאר אותה כ"אסלאמיזם מלמטה": חדירה שקטה לעמותות ולרשויות המקומיות. פלורנס ברז'ו־בלאקלר, חוקרת במרכז הלאומי למחקר מדעי ומהמומחיות הבולטות לתנועה, העידה בשנה שעברה בפני ועדת חקירה פרלמנטרית על ברית בין האסלאם הפוליטי לשמאל הרדיקלי סביב נושאים משותפים, ובראשם הנושא הפלסטיני, בייחוד מאז 7 באוקטובר. אחרי השבת היא סיכמה את מה שראתה ברחובות: "יש להם דגלים אלג'יריים ופלסטיניים, הם עוטים כאפיות ותוקפים את סמלי צרפת".
ביום שבו שרו בבוז'נסי שירי הלל למחבל מראח, תלמידי תיכון בקרפנטרה שבדרום המדינה הניפו דגל פלסטין ואחד מהם צעק: "שרפנו את ישראל! מי פה יהודים? נרמוס אותם!". חלק מהמעורבים זוהו במצלמות האבטחה, והתיק הועבר לחקירה. באוניברסיטת פריז־מזרח בקרטיי חשף איגוד הסטודנטים היהודים הודעות בקבוצת וואטסאפ שארגנה את המחאה בקמפוס, ובהן קריאה "לשרוף את הציונים" בפקולטה למשפטים. בהפגנה בפריז בשבת שעברה הניף מפגין רעול פנים שלט: "תפסיקו לחנוק אותנו בגז, אנחנו לא יהודים".
מי שעוקב אחרי בתי הספר בצרפת לא הופתע. בסקר שערך מכון IFOP עבור CRIP, ארגון הגג של יהודי צרפת, 51 אחוזים מהתלמידים סיפרו ששמעו חברים מדברים בגנות היהודים. תלמידים יהודים מסתירים את זהותם, ויש שעוזבים את בתי הספר. המחאה הנוכחית נולדה בדיוק שם.
במוצאי השבת שעברה פרצו אלמונים לבית הכנסת "אוהלי יעקב" ברובע ה־19 בפריז. סידורים ותפילין הושלכו על הרצפה, ומשרד הרב נבזז. המשטרה עדיין בודקת אם הפריצה קשורה למהומות, אבל יהודי צרפת כבר היו בסרט הזה: כשאילן חלימי נחטף ועונה למוות ב־2006, החוקרים התעקשו שמדובר בפשע כלכלי גרידא. כמו במקרים נוספים, חלף זמן עד שצרפת הכירה באירוע כאנטישמי.
במרסיי הוצתו באותה שבת חנויות בבעלות יהודית. העיתונאי הצרפתי פול אמר טען שהמתפרעים הגיעו מוכנים ובידיהם כתובות של בעלי חנויות יהודים. לפי ציטוט בשמו שנפוץ ברשת, באחד הרחובות נשרפו כל החנויות של היהודים ואילו אלה של המוסלמים נותרו שלמות. המשטרה המקומית טוענת שאין ראיות לכך, אבל בצרפת, כאמור, זה לא אומר הרבה.
בינתיים יהודי צרפת מצביעים ברגליים. ב־2025 עלו 3,357 יהודים, יותר מפי שלושה ב־2023. בשבעת החודשים הראשונים של 2026 הגיעו כ־2,400, גידול של יותר מ־30 אחוזים. סך הכול למעלה מ־7,000 איש מאז 7 באוקטובר.
רפובליקה שישית
במשבר לאומי כזה, הנשיא אמור לשמש כמבוגר אחראי. ואכן, בראשון בערב נשא עמנואל מקרון נאום לאומה, הבטיח שהבוזזים ישלמו ודרש "תשובות ברורות" על מה שקרה, אבל לא הודיע על אף צעד קונקרטי. למחרת הוא כבר המריא לביקור במזרח התיכון. שישה חודשים נותרו לנשיא בתפקיד, ונראה שהוא כבר מחוץ למשחק.
צילום: איי.פי
ב־18 באפריל 2027, יצאו הצרפתים לבחור נשיא חדש. מקרון מנוע מלהתמודד משום שכיהן שתי קדנציות, ובכל זאת יש מועמדת מובילה. בסקר שפורסם ימים ספורים לפני השבת האלימה קיבלה מרין לה־פן 35% בסיבוב הראשון, יותר מפי שניים ממלנשון, שהגיע למקום השני עם 15%. אחריו נדחקים מועמד מרכז־השמאל רפאל גלוקסמן (13%), ראש הממשלה לשעבר אדואר פיליפ (12%), ומועמד הימין המסורתי ברונו רטאיו (6%). מועמד מפלגתו של מקרון, גבריאל אטאל, מדשדש עם 5% בלבד.
פעמיים בעבר העפילה לה־פן לסיבוב השני של הבחירות, ב־2017 וב־2022. בשתיהן התגייסו נגדה מצביעי השמאל והמרכז, במה שהצרפתים מכנים "החזית הרפובליקנית". לפי הסקרים, הפעם החזית הזאת לא תספיק: לה־פן מנצחת כל יריב אפשרי בסיבוב השני – את פיליפ ואת גלוקסמן ב־56%, ואת מלנשון ב־68%. גם הענן המשפטי שריחף מעליה התפזר חלקית: ביולי אישר בית המשפט לערעורים את הרשעתה בשימוש לרעה בכספי הפרלמנט האירופי, אבל קיצר את העונש שמנע ממנה להתמודד.
בינתיים נראה שלה־פן היא המרוויחה הגדולה מהמהומות. בתפאורה של שולחן, כוננית ספרים ודגל צרפת היא פרסמה השבוע מה שנראה כמו נאום של נשיאה מכהנת. "המדינה שלנו לכודה במלקחיים, בת ערובה בין אלימות לחוסר אונים", אמרה, והוסיפה שבעוד חצי שנה יוכלו הצרפתים לבחור בדרך של "סמכות וביטחון".
אבל הכאוס הוא גם סיכון עבורה. מפלגה שנחשבה במשך שנים לגורם מסית, עלולה להיפגע אם אנשים יחששו שניצחונה יביא איתו מהומות משלו. לימין הלאומי יש גם חלק בבור הכלכלי: הוא תמך בהפלת שני ראשי ממשלה קודמים שניסו לקצץ בהוצאות, וכאמור מבטיח בעצמו להוריד את גיל הפרישה ל־60.
מלנשון, יריבה המרכזי ואחד הפוליטיקאים השנואים בצרפת, רץ לנשיאות בפעם הרביעית. בעימות ישיר לה־פן מביסה אותו בפער של 36 אחוזים. זהו פרדוקס המחאה: מהומות שהשמאל הרדיקלי עודד, עשויות להכניס את הימין הלאומי לאליזה. מבקריו של מלנשון אומרים כי הוא יודע שיפסיד, וכי המהומות הן איתות אזהרה: אם הימין ינצח, הוא יקבל מדינה בלתי משילה. מלנשון עצמו, אגב, איננו מסתיר שמטרתו הסופית היא "רפובליקה שישית" – אספה מכוננת וחוקה חדשה שיחליפו את זו שהקים שארל דה־גול.
בשבת הקרובה יצאו האפודים הצהובים שוב לרחובות, וקשה לראות מה בדיוק תוכל הממשלה להציע להם. במשך עשורים ידעה צרפת לסיים משברים כאלה באותה דרך: להיכנע, לסגת ולשלם. אולם כעת הקופה ריקה, וחלק מהצעירים כבר לא מניפים את דגל המדינה שאמורה לשלם להם. כש־91 מיליארד אירו בשנה מופנים לתשלומי ריבית, לא ברור עם מה יוכלו הצרפתים לקנות שקט.
עוד כתבות בנושא
