האם אירופה קורסת בגלל המוסלמים? כן ולא: כן קורסת, לא בגללם. בשנת 476 הדיח המצביא הגרמני אודואקר את הקיסר הרומי האחרון במערב, ובכך הביא לסופה הרשמי של האימפריה הרומית המערבית. אך לא אודואקר הוא שהחריב את רומא, אלא הרומאים. יוליוס קיסר ויורשו אוגוסטוס, ששלטו ברומא מאות שנים קודם לכן, היו מרסקים בקלות את המצביא הברברי הזה. רומא נרקבה מבפנים, ואז די היה בבעיטה קלה כדי להפיל אותה על ברכיה. זה מה שקורה לאירופה מול עינינו.
המוסלמים הם רק עשרה אחוזים מאזרחי צרפת, הרגיע לא מזמן עמיתי לעיתון ישי שנרב. זה כנראה נכון, אף שהצרפתים מקפידים שלא לבדוק את השיעור המדויק; אבל זה לא העניין. התפרעויות המוסלמים בצרפת הן סימפטום לאומה שהפקירה את רחובותיה למהגרים זרים, אך הן אינן שורש הבעיה. זה לא אומר שאין בעיה, אלא שמקורה נמצא במקום אחר.
עוד כתבות בנושא
למה בכלל נמצאים באירופה כל כך הרבה מהגרים? התשובה הבסיסית אינה חמלה, אלא זִקנה. יותר משהאירופאים מרחמים על פליטים מוסלמים, הם זקוקים לידיים עובדות צעירות. שיעור הילודה בכל אירופה צנח מתחת לשיעור התחלופה, הדרוש לשמירה על גודל אוכלוסייה יציב. אירופה עומדת בפני הצטמקות דמוגרפית חסרת תקדים. מעולם בתולדות האנושות לא התרחשה תופעה כזו, של חברה המצטמקת פשוט משום שלא מתחשק לה ללדת ילדים.
הכי מעניין
"אירופה עומדת בפני הצטמקות דמוגרפית חסרת תקדים. מעולם בתולדות האנושות עד כה לא קרה שחברה מצטמקת פשוט משום שלא מתחשק לה ללדת ילדים". אילוסטרציה | צילום: שאטרסטוק
בתחילת המאה העשרים חיו באירופה כרבע מאוכלוסיית העולם; היום חיים בה רק כשמונה אחוזים. כיוון שהצמצום הזה נובע מירידה קיצונית בילודה, הוא אינו מתפרס באופן שווה בין קבוצות הגיל. הזקנים האירופאים הם עדיין כחמישית מזקני העולם, אך בקרב הצעירים שיעורם של תושבי אירופה נמוך בהרבה. ההזדקנות הזו מתבטאת גם בכלכלה: קצב הצמיחה במדינות האיחוד האירופי במאה הנוכחית הוא פחות ממחצית קצב הצמיחה העולמי. כך נראות חברה מידלדלת וכלכלה מידרדרת.
אבל גם זה לא סוף הסיפור. אחרי שאמרנו שלאירופאים אין ילדים, צריך לשוב ולשאול: למה?
עוד כתבות בנושא
התופעה הזו מתרחשת בכל העולם המערבי, ואת אחד ההסברים המשכנעים ביותר לסיבותיה אפשר למצוא בתיאוריית "המפנה הדמוגרפי השני". את התיאוריה הזו הציעו שני חוקרים הולנדים, רון לסטהגה ודיק ון דה־קה. הם ניבאו כבר לפני ארבעים שנה שהתרבות האינדיבידואליסטית המוקצנת של העולם המערבי תשנה באופן דרמטי את מבנה המשפחה ואת דפוסי הילודה.
ככל שהחברה ליברלית ופרוגרסיבית יותר, כך אנשים מייחסים פחות חשיבות להמשכיות המשפחתית ומדגישים יותר מימוש עצמי וקריירה אישית. די להם בילד אחד, ולעיתים הם מרגישים שגם הוא אינו נחוץ להם. מבקרים רבים דחו את התיאוריה הזו, בין היתר משום שמשתמע ממנה שלחברה פרוגרסיבית אין עתיד. למרבה חרדתם של הפרשנים הללו, התחזיות הדמוגרפיות המרכזיות של התיאוריה הלכו והתממשו.
"אירופה לא נכבשת אלא מופקרת; הכניעה קדמה במקרה הזה להתקפה". אילוסטרציה | צילום: שאטרסטוק
כאמור, הירידה במספר הצעירים היא שמאלצת את אירופה לפתוח את שעריה למהגרים. אך המשבר האירופי אינו רק תהליך דמוגרפי פשוט וישיר. האירופאים זנחו לא רק את המשפחות הגדולות שהיו להם לפני מאה שנים, אלא גם משהו עמוק הרבה יותר.
אחרי מלחמת העולם השנייה הגיעו אירופאים רבים למסקנה פשטנית: את זוועות המלחמה חוללו אנשים בעלי זהויות חזקות ואמונות נוקשות; אם כך, נמחק את כל הזהויות ואת כל האמונות, וכך נחסוך לעצמנו מלחמות ואימה.
הלקח הזה השתלב בתהליכים רוחניים ואינטלקטואליים ממושכים, שהחלו שנים רבות קודם לכן, והביא לפולחן של מימוש עצמי. מאז ומעולם שאפו אנשים להיטיב את מצבם החומרי ולהגיע לסיפוק נפשי, גם על חשבון צורכי הכלל. זה תמיד היה מניע התנהגותי חזק מאוד. אך מה שבעבר נחשב ליצר רע הפך פתאום ליצר טוב.
אירופאים רבים השלו את עצמם שאם כל אחד יעשה רק מה שטוב לו באופן פרטי, אם כל אחד יתעסק רק בענייניו שלו וישאף רק למימושו העצמי, הרי שהחיים של כולם יהיו טובים יותר.
מכון גאלופ בדק בשנת 2015 כמה מאזרחיהן של מדינות שונות יהיו מוכנים להילחם למען מולדתם בשעת הצורך. רק 29 אחוזים מתושבי צרפת השיבו בחיוב. במדינות אירופיות אחרות השיעור היה נמוך אף יותר.
ג'ון לנון. | צילום: EPA
בעולם הפנטזיה שחזה ג'ון לנון בשירו "אימג'ן", עולם שאין בו זהויות ולכן גם אין בו מלחמות, הנתון הזה חסר חשיבות, או אולי אף משמח. אך בעולם המציאות, שבו מלחמה אינה באג אלא פיצ'ר, שום מדינה אינה יכולה לשרוד לאורך זמן כאשר אזרחיה אינם מוכנים להילחם למען חירותה.
מדינות שאינן מוכנות להילחם על עצמאותן יקרסו ביום מן הימים בפני אויב פנימי או חיצוני. רוב בני האדם, ברוב התקופות, מזדהים עם מעגלים גדולים מהם עצמם: משפחה וקהילה, אמונה ולאום. מי שרושש את מעגלי הזהות שלו מפקיר את רחובותיו לאחרים, שנותרו נאמנים לזהותם שלהם.
ושוב: כשם שהקריסה הדמוגרפית היא רק אינדיקציה לתהליכים עמוקים יותר, כך גם חוסר הנכונות להילחם למען המולדת.
הנשיא ג'ון קנדי דרש מאזרחי ארצות הברית בשנת 1961: "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות בשבילך; שאל מה אתה יכול לעשות בשבילה". קנדי כיהן קודם לכן כסנאטור מטעם מדינת מסצ'וסטס. בשנת 2020 הצהיר הסנאטור ממסצ'וסטס אד מרקי: "הגיע הזמן שנשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילנו".
המהפך הרטורי הזה מבהיר היטב מה עובר על המערב, ומה הסכנה העמוקה שעומדת בפניו: גם בימי שלום מדינות יכולות לשגשג רק אם אזרחיהן רואים את עצמם כחלק ממשהו שגדול מהם, ואינם מסתפקים בהתענגות על זכויותיהם הפרטיות ועל בילויים והנאות.
מפגין מניף דגל פלסטין במהלך הפגנה נגד יוקר המחיה בפריז, שבה השתתפו בין היתר פעילי "האפודים הצהובים", סטודנטים, פעילי אקלים וחקלאים, 17 באוקטובר 2026 | צילום: AFP
צעירים אירופאים רבים מתפתים לאידיאולוגיות פרוגרסיביות קיצוניות, המתיימרות לחרוג מן האנוכיות הפרטית המקובלת במערב. אבל חשוב לשים לב שגם האידיאולוגיות הללו מציגות את מעגלי הזהות הטבעיים – משפחה, קהילה ועם – כמוקדים של דיכוי מרושע, ולא כמקורות של זהות מחיה.
שיח של מלחמת מעמדות וגזעים מציג את הקולקטיב בעיקר בהקשר שלילי, ולכן אינו יכול לשמש תחליף אמיתי לזהות חיובית. שום מדינה לא תשרוד לאורך זמן אם אזרחיה אינם שמחים וגאים בזהותם הלאומית, כנתון יסודי של קיומם.
אירופה לא נכבשת אלא מופקרת; הכניעה קדמה במקרה הזה להתקפה. חסידיה של אירופה מזכירים שכבר יותר ממאה שנים מקובל לנבא את קריסתה. מבקרים ריאליסטיים מזכירים להם שהנבואות הללו הולכות ומתגלות כאמת. מבצרים אינם מתמוטטים ביום אחד; מי שזיהו את הסדקים ביסודות כבר בתחילת המאה העשרים היטיבו לחזות את מהומות הבלהה של המאה העשרים ואחת.
כל מה שקורה באירופה מתרחש במינונים שונים גם במדינות אחרות במערב. אירופה משמשת בהקשר הזה כחלון הראווה של העולם המערבי כולו.
רק מדינה מערבית אחת חורגת מן המהלך הזה, והיא מדינת ישראל. זו המדינה היחידה במערב, ואולי בעולם כולו, ששיעור הילודה העכשווי שלה גבוה יותר משהיה בתחילת המאה העשרים ואחת; וכנראה גם היחידה שהאמונה הדתית והתודעה הלאומית חזקות בה היום יותר משהיו לפני עשרים שנה.
ישראל נגד אירופה | צילום: ללא קרדיט
מזווית אחרת, זו כנראה המדינה היחידה בעולם שבה אם נתקעת עם תקר בגלגל בשתיים בלילה, אתה יכול להתקשר לארגון מתנדבים, ותוך חצי שעה יגיע אדם זר, חייכן, ויעזור לך להחליף גלגל.
החברה הישראלית היא ביסודה חברה חזקה ומגובשת. תחלואיה ומריבותיה הפנימיות נובעים ממקומות אחרים לגמרי. גם אצלנו הרחובות סערו ובערו בשנים האחרונות, אך ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה גם הימין וגם השמאל מניפים בעצרותיהם את אותו הדגל – דגל המדינה, דגל הלאום.
בזמן שהאירופאים בזים לזהותם הלאומית, הישראלים מתקוטטים על הזכות להגדיר אותה: מי יקבע מיהו ישראלי? נקודת המוצא של ישראל בריאה וטובה הרבה יותר. העובדה הזו רק מגדילה את התסכול מהאופן העלוב שבו אנו מתמודדים עם המריבות הפנימיות שלנו.
אנחנו ראויים לטוב מזה.
עוד כתבות בנושא
