יש אירועים שמבשרים תפנית היסטורית הרבה לפני שבני הדור מבינים זאת.
רבים תוהים כיצד ייתכן שהאירופים רואים את התחזקות האסלאם הפוליטי, את ההגירה שיצאה משליטה, את השינוי הדמוגרפי העמוק - ולא מגיבים? התשובה היא ששינוי כזה מתחיל לפעמים במישור התודעה, כאשר חברה מבינה שיש לה מה להפסיד.
בימים האחרונים ראתה צרפת שני סוגים שונים של יציאת המונים לרחוב: האחת היא המהומות האלימות של "תלמידים" ומהגרים שהשמאל הקיצוני מיהר לרכוב עליהן תחת דגלי פלסטין, שבדרכן זרעו הרס, חורבן והצתות לרוב.
הכי מעניין
הסוג השני היה מאות האלפים שצעדו בשקט ובתפילה עם האפיפיור, בלי אלימות ובלי שריפות: ב-25 בספטמבר יצא מצעד מהבזיליקה של סן-דני, מקום קבורתם של מלכי צרפת, אל האצטדיון הלאומי, שם התכנסו 80 אלף צעירים לעצרת תפילה עם האפיפיור ליאו ה-14.
עוד כתבות בנושא
קשה להחמיץ את הסמליות: סן-דני היא צרפת של היום - עיר פועלים ומהגרים, עם נוכחות מוסלמית חזקה. ראש העיר, מוסלמי, בן למהגרים ממאלי, מדבר בגאווה על "צרפת החדשה" שצמחה מן ההגירה. ודווקא שם, צרפת הנוצרית הישנה יצאה לצעוד בתפילה, ממש מקברם של מלכיה. צרפת אחת צועדת מקברי המלכים אל האצטדיון, וצרפת אחרת חיה בשכונות סמים ואלימות שהמדינה כמעט אינה נוכחת בהן. בסן-דני הן נפגשות כמעט באותו רחוב.
למחרת היום, כ-800 אלף איש נאספו במרכז פריז למיסה של האפיפיור, מכיכר הקונקורד ועד השאנז אליזה. זה לא אומר שצרפת שבה להיות קתולית, וגם לא שהפוליטיקה שלה השתנתה. אבל באחת המדינות החילוניות ביותר במערב, יציאה המונית כזאת לרחוב היא מעניינת.
האפיפיור ליאו, כמו קודמו פרנציסקוס, לא מטיף לסגירת הגבולות, אבל בתוך כך גם הזהות האירופית הנוצרית חשובה לו. הנשיא מקרון, שהגיב לדבריו, דיבר על "יסוד יווני-רומי ויהודי-נוצרי". אתונה, רומא, ירושלים. השיח הציוויליזציוני חוזר לאירופה. המסר הוא שאפשר לקבל את האחר בלי להפסיק להיות עצמך.
ההתעוררות הצרפתית אינה בהכרח דתית או פוליטית. לפני הכל, זו התעוררות של תחושת פגיעוּת. תחושה שגורמת לרבים בצרפת להיזכר מי הם במקור.
ברקע הדברים, ההתפתחויות במזרח היבשת: המלחמה חזרה לאירופה - המדינות הבלטיות חיות תחת איום צבאי רוסי מוחשי, צ'כיה מקיימת קשר הדוק במיוחד עם ישראל, ואפילו סלובניה חידשה לאחרונה דיאלוג מדיני ואסטרטגי עם ירושלים. המדינות האלה לא מסכימות עם ישראל בכל, אבל מי שחש פגיע מבין יותר את ישראל.
ההתעוררות האפשרית הזאת מעניינת במיוחד בהקשר שלנו: במערב אירופה שאחרי המלחמה גבולות, עוצמה צבאית וזהות לאומית חזקה יצאו מהאופנה והוחלפו במשפט, מסחר ומוסדות אירופים משותפים.
עוד כתבות בנושא
אצל היהודים, מסקנות המלחמה היו הפוכות לגמרי. את מה שאירופים רבים ראו כאנכרוניזם ישראלי - הקשר לאדמה, לצבא, לריבונות ולאום - ישראלים ראו כתנאי הבסיסי ביותר להישאר בחיים.
כעת, תודעת הפגיעוּת, משנה לגמרי את צורת ההסתכלות.
כשמלחמה נראית בלתי אפשרית, צבא נראה מיושן; כשגבולות נראים נצחיים, מי שרוצה להגן עליהם נראה טרחן; כשזהות עצמית נראית מובטחת, הייחודיות הלאומית נראית ארכאית.
ואז מגיע היום שבו מגלים שדבר מכל זה לא מובטח: גבולות אפשר לחצות; אוכלוסייה אפשר לתקוף; תרבות יכולה להפוך למיעוט במקום שחשבה שהיא נצחית; זהות יכולה להיעלם ולהימחק, אלא אם יהיה מי שיגן עליה.
הישראלים לא שכחו זאת מעולם, חלק מהאירופים מתחילים כעת לגלות את האמיתות האלה מחדש.
האם אירופה מתעוררת? מוקדם מדי לומר. 800 אלף איש בפריז לא מוחקים עשורים של חילון ולא את השינויים הדמוגרפיים ביבשת. אבל אם מערב אירופה אכן מגלה מחדש שציוויליזציות אינן בנות אל-מוות, ההסתכלות על ישראל עשויה להיות אחרת לגמרי. לא עוד כשריד מביך של עידן ישן, אלא כמי שהבינו לפני כולם שזהות שלא מגנים עליה עלולה להיעלם.