בקיץ האחרון פורסם בתקשורת האיטלקית נתון שעורר סערה בארץ המגף והמחיש את עומק השינוי הדמוגרפי שעוברת איטליה, ובמידה רבה גם אירופה כולה. בבית הספר "קאיו ג'וליו צ'זארה" במסטרה, החלק היבשתי של ונציה, התברר כי מבין 102 הילדים הרשומים לשני גני הילדים של המוסד, רק שניים הם ממוצא איטלקי. מאה הילדים האחרים, המהווים כ־98 אחוזים מכלל הילדים, הם ממוצא זר.
הנתון החריג הגיע במהירות גם לצמרת הפוליטית והצית מחדש את הדיון על מדיניות ההגירה ועל השינויים הדמוגרפיים שעוברת איטליה. השבוע, בנאומה באירוע "פניקס" של תנועת הנוער של מפלגתה, "האחים של איטליה", הכריזה ראש הממשלה ג'ורג'ה מלוני על שורת צעדים שנועדו להתמודד עם התופעה.
הגבלת מספר התלמידים הזרים בכל כיתה, חיוב הורים לילדים המתקשים להשתלב במערכת החינוך ללמוד איטלקית, ואיסור על לבישת בורקה וניקאב בבתי הספר: אלה הצעדים שעליהם הכריזה מלוני, ושלדבריה נועדו להתמודד עם מה שהגדירה "סוגיה של ציוויליזציה".
הכי מעניין
דבריה עוררו התלהבות בקרב הקהל הצעיר, ומלוני הבהירה כי "לבית הספר מגיעים בפנים גלויות, ובאיטליה איש אינו רשאי להחליט, בשם מסורת אמיתית או מדומה, שאישה צעירה חייבת להסתיר את עצמה. השוויון בין גברים לנשים אינו נתון למשא ומתן. לא ברחובות שלנו ולא בבתי הספר שלנו".
מתחים בין הבריגדה היהודית למפגינים פרו פלסטינים במהלך המצעד לציון יום השחרור של איטליה כחלק מחגיגות ה-25 באפריל במילאנו, איטליה | צילום: Getty Images
מלוני מתחה ביקורת גם על מדיניות ההשתלבות שהונהגה באיטליה בשנים האחרונות, והאשימה את מקדמיה בהתעלמות מהשלכותיה. "לא ייתכן שבכיתה באיטליה דווקא הילדים האיטלקים ירגישו נדחקים לפינה משום שהפכו למיעוט", היא טענה.
"זה פשוט לא יכול לקרות", המשיכה ראש ממשלת איטליה. "לקרוא לכל זה 'השתלבות' הוא עוד שקר, שקר שנוח למי שחי מאידיאולוגיה, למי שמטיף לנו מוסר מהסלון שלו, ואחר כך שולח את ילדיו לבתי ספר שבהם הבעיה הזאת אינה קיימת".
מטס באיטליה | צילום: EPA/FABIO FRUSTACI
אלא שבעוד שההכרזה התקבלה בהתלהבות בקרב תומכיה של מלוני, במערכת החינוך האיטלקית כבר מטילים ספק באפשרות ליישם את המהלך. אנטונלו ג'אנלי, נשיא איגוד מנהלי בתי הספר באיטליה, הסביר כי "מבחינה חינוכית יש בסיס לסוגיה ואפשר להסכים עם הצורך לטפל בה, אך קשה למצוא פתרון מעשי".
לדבריו, "בתי הספר חייבים לקבל את התלמידים המתגוררים בשכונה, במיוחד בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים. אם באזור מסוים רוב התושבים הם זרים, מה נעשה? נשלח אותם למקום אחר?". זו גם הסיבה, הסביר, לכך שההנחיה הקיימת, המגבילה את שיעור התלמידים הזרים בכל כיתה ל־30 אחוזים, לא יושמה בפועל.
אסלאמיזציה של אירופה | צילום: AP
לא רק איטליה: אירופה מגבילה את כיסוי הפנים
למען האמת, הכרזתה של מלוני אינה מהלך נקודתי, אלא חלק ממאמץ ממשלתי שהחל כבר לפני כמה חודשים. בתחילת אוגוסט העלה שר החינוך והמצוינות של איטליה, ג'וזפה ולדיטרה, את האפשרות לאסור על כיסוי פנים מלא באמצעות תיקון להצעת חוק הביטחון.
בסוף יולי הגישה מפלגת "עתיד לאומי", שהקים חבר הפרלמנט האירופי רוברטו ואנאצ'י, הצעת החלטה לאיסור על כיסוי פנים מלא לוועדת התרבות של בית הנבחרים. ההצעה אושרה בתמיכת מפלגות המרכז־ימין, לאחר שתוקנה לבקשת הממשלה. ואנאצ'י עצמו כבר הביע תמיכה במהלך שעליו הכריזה מלוני.
בחודש מרץ הגישה מפלגת הליגה לסנאט הצעת חוק לתיקון סעיף 5 ב"חוק ריאלה" משנת 1975. החוק, שנחקק ביוזמת שר המשפטים דאז, אורונצו ריאלה, בתקופת "שנות העופרת" באיטליה, נועד לאסור על הסתרת זהות באמצעות כיסוי הפנים במקומות ציבוריים.
הצעת התיקון של מפלגת הליגה מבקשת להגדיר עבירה פלילית חדשה של כפיית אדם לכסות את פניו, שעונשה מאסר של שנה עד שנתיים וקנס של 10,000 עד 30,000 אירו. הרשעה בעבירה זו תהווה גם עילה לשלילת הזכאות לקבלת אזרחות.
עם זאת, איטליה אינה המדינה האירופית הראשונה שמבקשת להגביל את כיסוי הפנים במרחב הציבורי. לאורך השנים הונהגו חוקים דומים במדינות רבות ביבשת, אך היקף ההגבלות משתנה ממדינה למדינה, וכך גם התגובות שעוררו בקרב הציבור.
צרפת הייתה מהחלוצות בתחום, ובאפריל 2011 הנהיגה איסור גורף על הסתרת הפנים במקומות ציבוריים, שאושר בהמשך גם בידי בית הדין האירופי לזכויות אדם. חודשים ספורים לאחר מכן, ביולי אותה שנה, אישרה גם בלגיה איסור דומה, הכולל קנסות ועונשי מאסר למפרי החוק.
בניין הפרלמנט האירופי בבריסל | צילום: EPA
בספטמבר 2016 הצטרפה גם בולגריה למגמה, ואסרה על כיסוי פנים מלא במוסדות המדינה, במוסדות המינהל ובמוסדות החינוך. שנה לאחר מכן, באוקטובר 2017, חוקקה אוסטריה חוק המחייב את חשיפת תווי הפנים במרחב הציבורי.
בספטמבר 2026 הורחבו ההגבלות באוסטריה גם לבתי הספר, ונאסר על תלמידות מתחת לגיל 14 לחבוש כיסוי ראש "המכסה את הראש בהתאם למסורות האסלאם". דנמרק, מצידה, הנהיגה באוגוסט 2018 איסור כלל־ארצי על כיסוי הפנים, וקבעה קנסות כספיים המוחמרים במקרה של עבירות חוזרות.
הולנד, לעומתה, בחרה באיסור חלקי, שנכנס לתוקף באוגוסט 2019 וחל על בתי ספר, בתי חולים, משרדי ממשלה ותחבורה ציבורית. גם שווייץ הצטרפה לרשימה בעקבות משאל עם ארצי שהתקיים בשנת 2021, והחוק הפדרלי האוסר על כיסוי הפנים במקומות ציבוריים נכנס לתוקף בינואר 2025.
מוסלמים בהולנד | צילום: שאטרסטוק
בפורטוגל הושלם באוגוסט האחרון הליך החקיקה של חוק דומה, האוסר על הסתרת הפנים במרחב הציבורי וקובע קנסות למפריו. החוק צפוי להיכנס לתוקף מחר, 23 בספטמבר. בגרמניה, לעומת זאת, לא קיים איסור גורף ברמה הלאומית.
החקיקה הפדרלית אוסרת על עובדי ציבור, שופטים, אנשי הכוחות המזוינים ונהגים לכסות את פניהם בזמן נהיגה. נוסף על כך, כמה ממדינות המחוז מטילות הגבלות על כיסוי פנים מלא בבתי ספר ובאוניברסיטאות, הן על תלמידים וסטודנטים והן על אנשי הוראה.
הגישה הגרמנית מבוססת על עקרון הניטרליות של המדינה ועל שיקולי בטיחות בדרכים, ונבדלת מהאיסורים הגורפים הנהוגים במדינות אחרות באירופה. בספרד ובפולין, לעומת זאת, ההגנה החוקתית על חופש המצפון והדת עומדת במרכז הדיון על הטלת הגבלות מסוג זה.
מהגרים ממתינים בתעלת למאנש כדי להיכנס לצרפת | צילום: גטי אימג'ס
הגבלת מספר התלמידים הזרים: כך מנסות מדינות אירופה להתמודד עם התופעה
החלק השני בהכרזתה של מלוני, הנוגע להגבלת מספר התלמידים הזרים בכל כיתה, מעורר דיון מורכב לא פחות. בניגוד לאיסור על כיסוי הפנים, שכבר אומץ במדינות רבות באירופה, בכל הנוגע לקביעת מכסות לתלמידים זרים במערכת החינוך נוקטות מדינות היבשת גישות שונות. באיטליה עצמה כבר קיימת הנחיה בנושא: בשנת 2010 פרסמה שרת החינוך דאז, מריאסטלה ג'למיני, חוזר שקבע כי שיעור התלמידים שאינם איטלקים בכל כיתה לא יעלה על 30 אחוזים.
אלא שבמקרים רבים נותרה ההנחיה על הנייר, בעיקר בשל המאפיינים הדמוגרפיים המקומיים והקושי המעשי לפזר את התלמידים בין בתי ספר שונים, במיוחד בשכונות שבשולי הערים. כעת מבקשת מלוני לעגן את ההגבלה בחוק, בתקווה להתגבר על הקשיים שמנעו את יישום ההנחיה הקודמת. במדינות אחרות באיחוד האירופי בחרו להתמודד עם התופעה בדרכים שונות. דנמרק, למשל, נוקטת מדיניות מחמירה שנועדה לעודד שילוב חברתי ואתני במערכת החינוך.
ג'ורג'יה מלוני, ראש ממשלת איטליה | צילום: EPA
הממשלה הסקנדינבית אפשרה לבתי הספר התיכוניים להגביל ל־50 אחוזים את שיעור התלמידים "ממוצא לא מערבי" או המגיעים משכונות מוחלשות. נוסף על כך, חלוקת התלמידים לכיתות מתבססת גם על הכנסות הוריהם, במטרה ליצור שילוב בין תלמידים מרקע חברתי, כלכלי ואתני שונה. זהו אחד המודלים שממשלת איטליה בוחנת כעת. בצרפת, לעומת זאת, נדמה כי קביעת מכסות על בסיס מוצא אתני נתקלת במגבלות חוקתיות ומשפטיות רבות.
כדי למנוע היווצרות של ריכוזי אוכלוסייה נפרדים בבתי הספר, צרפת מעדיפה לשנות את אזורי הרישום. ובכן, באזורים שבהם קיים ריכוז גבוה של מהגרים, המדינה מצמצמת משמעותית את מספר התלמידים בכל כיתה, במטרה לאפשר למערכת החינוך להעניק מענה טוב יותר לצורכיהם. ובחזרה לאיטליה: כעת נותר לראות אם מלוני תצליח להפוך את ההצהרות למציאות, ולמצוא פתרון לאחד האתגרים המורכבים ביותר שעימם מתמודדת כיום אירופה.
