הפלייר הבא מעורר תמיהה מעצם העובדה שהוא מופץ ברשתות החברתיות כאילו אין בו דבר חריג. "מדוע אתה מפחד מהשריעה?", הוא שואל תחילה, ובהמשך קובע: "החוק האנגלי בבריטניה כבר דומה מאוד לשריעה האסלאמית, למעט כמה חוקים". אלו המילים שהפכו ויראליות, ואיש לא מרים גבה. מאחורי היוזמה עומד מוחמד שאהיד מחמוד, פוליטיקאי מקומי מטעם המפלגה הליברל־דמוקרטית, שהתמודד במאי האחרון על מושב במועצת העיר ברנלי.
מטרתו, לדבריו, היא לפתוח את הנושא לדיון. "השריעה אינה האויב", הוא כותב. ובכן, נדמה שבאנגליה עצם הדיון באפשרות לאמץ חוקים הסותרים במובהק את תפיסת זכויות האדם המערבית כבר אינו נתפס כחריג במיוחד. אחרי הכול, נוכחותם של מוסלמים במוסדות השלטון הולכת וגדלה בהתמדה. בבחירות המקומיות האחרונות, במקום להשתלב ברשימות של מפלגות השמאל הוותיקות, רבים מהם אף העדיפו להתמודד כמועמדים עצמאיים.
אסלאמיזציה של אירופה | צילום: AP
בסופו של דבר, הכול עניין של מספרים. וכנראה גם של זמן. דיון שכיום מתקבל באדישות יחסית עלול, במוקדם או במאוחר, להבשיל להצעת חוק ממשית. ומי שמתבונן במתרחש ברחבי אירופה כבר יכול לראות כיצד, בשם סובלנות מופרזת וחסרת הצדקה, המערב משלים בפועל עם מנהגים והתנהגויות שהסדר המשפטי שלו עצמו אוסר - ובהם הרעלה האסלאמית המלאה ופוליגמיה. על הרקע הזה הגדיר הטיימס את מצבן של אלפי נשים מוסלמיות באירופה כ"אפרטהייד החדש".
הכי מעניין
זו השוואה חריפה, אך לא נטולת בסיס. מדובר בנשים שנאסר עליהן ללמוד אנגלית או לצאת מביתן, שנישואיהן נקבעים עבורן (לעיתים קרובות לקרובי משפחה) ושמעמדן בתוך הקהילה ובפני מועצות השריעה האסלאמיות כמעט אפסי, ובכל מקרה נחות משמעותית מזה של הגברים. כל זה מתרחש באנגליה, שבה מוסדות מקומיים עצמו במשך שנים עיניים מול פעילותן של כנופיות אונס, מחשש שיואשמו בגזענות בעיני דעת הקהל, ושבה נמנו בשנה שעברה כמעט 3,000 פשעי כבוד.
הפגנת מוסלמים נגד ישראל, לונדון 2024 | צילום: גטי אימג'ס
אבל בריטניה אינה המקרה היחיד. מעבר לתעלה, בגרמניה, פרסם בימים האחרונים העיתון "בילד" סיפור יוצא דופן מלייפציג: משפחה סורית גדולה שבראשה אב המשפחה, שלוש נשים שלהן נישא על פי החוק האסלאמי, 32 ילדים ו־25 נכדים. לפי הדיווח, עבור ילדיו מקבל האיש מהמדינה הגרמנית כ־100 אלף אירו בשנה בקצבאות משפחתיות. כל זאת אף שפוליגמיה אינה חוקית בגרמניה, ואף שרבים מבני המשפחה צברו שורה ארוכה של עבירות.
גם הפרות החוק החוזרות ונשנות לא הביאו לגירושם מהמדינה. הסיבה, כפי שמסביר העיתון הגרמני, היא שבגרמניה "ההגנה על המשפחה היא כלי רב עוצמה", וכאשר יש ילדים, לא ניתן פשוט לפרק את התא המשפחתי. כך נאלץ משלם המסים הגרמני להמשיך ולממן את המשפחה בעשרות אלפי אירו של קצבאות מדי שנה. אבל הסוגיה אינה כלכלית בלבד. בגרמניה, כמו באנגליה, לאבות המשפחה המוסלמים יש לא פעם השפעה ניכרת על דפוסי ההצבעה בתוך הקהילות שלהם.
מוסלמים בהולנד | צילום: שאטרסטוק
אלו קהילות שאינן מבקשות רק להשתלב בחברה שסביבן, אלא להכתיב את מנהגיהן ואת אורחות חייהן במדינות שקלטו אותן. ואם כבר היום יכולים מוסלמים לקיים בפועל מערכות כללים משלהם, גם כשהן מתנגשות עם החוק המקומי, ולעיתים אף בחסות המערכת המשפטית עצמה - מה יקרה כאשר כוחם המספרי והפוליטי יגדל עוד יותר? האם הדיון בשריעה יישאר דיון תאורטי בלבד, או שבשלב מסוים ייעשה ניסיון להפוך אותה לחלק מחייב מן הסדר הציבורי?
כך המתח בין האסלאם לבין המערב, שבמשך שנים נתפס בעיקר כסוגיה של הגירה ושילוב חברתי, הופך בהדרגה גם לשאלה משפטית ופוליטית. ככל שהקהילות המוסלמיות באירופה גדלות ומבססות כוח ציבורי ואלקטורלי, גובר הצורך להכריע היכן עובר הגבול בין חופש דת לבין עקרונות משפטיים שאירופה מבקשת להחיל באופן שווה על כלל אזרחיהן. במובן הזה, השינוי לא חייב להתרחש במהלך חד או דרמטי. השריעה לא צריכה לכבוש את ספר החוקים ביום אחד - די בכך שהחוק האירופי ייסוג ממנה, צעד אחר צעד.
עוד כתבות בנושא
