במשך שנים הייתה "השתלבות" מילת הקסם של השיח האירופי על הגירה. אלא שהשתלבות מחייבת תנאי בסיסי, שכיום הולך ונעלם במקומות רבים באיטליה: רוב מקומי ומיעוט זר החיים זה לצד זה ונפגשים באמת. כאשר הקהילות לומדות, גדלות ומתנהלות באותו מרחב אך כמעט אינן באות במגע זו עם זו, הגשר שאמור לחבר ביניהן מתחיל להתפורר. הדבר נכון שבעתיים כאשר יחסי הכוחות מתהפכים לחלוטין, הרוב המקומי הופך למיעוט, והאפשרות להשתלבות הדדית מיטשטשת עד שכמעט אינה קיימת.
המקרה של בית הספר "קאיו ג'וליו צ'זארה" במסטרה, ונציה היבשתית, ממחיש היטב את עומק השינוי. בגן הילדים של המוסד ההיסטורי לומדים כיום 102 ילדים, ורק שניים מהם איטלקים. אין מדובר בחריגה מקומית או בצירוף מקרים סטטיסטי, אלא בקצה הקרחון של תהליך רחב ועמוק בהרבה המתרחש בארץ המגף ובאירופה כולה. במשך שנים הוצגו מקרים כאלה כיוצאי דופן, אך הצטברותם כבר משרטטת תמונה ברורה: החריג של אתמול הופך בהדרגה לנורמליות החדשה.
הפגנה פרו פלסטינית בדואומו, מילאנו, איטליה | צילום: EPA/MATTEO CORNER
מסטרה, פיולטלו, ססטו סן ג'ובאני, טורינו, ברשה ומונפלקונה. ערים שונות זו מזו, שלכל אחת היסטוריה, אופי וזהות מקומית משלה, אך כולן צועדות זה שנים במסלול דומה. אלה מוקדים בצפון התעשייתי והיצרני של איטליה, שאליהם הגיעו קהילות גדולות של מהגרים על רקע הצורך הגובר של המשק בידיים עובדות. השינוי החל במפעלים, באתרי הבנייה, בנמלים ובמערכי השירותים העירוניים, אך עד מהרה חלחל גם אל שכונות המגורים, אל גני הילדים ואל כיתות הלימוד.
הכי מעניין
מה שהחל כמהלך כלכלי שנועד למלא את המחסור בידיים עובדות, הפך בהדרגה לתמורה דמוגרפית וחברתית עמוקה. במשך שנים נתלתה התקווה דווקא בילדים: במקום שבו המבוגרים מתקשים להתקרב, כך האמינו, יצליחו הצעירים לגשר על הפערים בכוח התמימות והסקרנות. בחצר המשחקים ובכיתת הלימוד אמור היה להיווצר מפגש בלתי אמצעי בין שפות, דתות ותרבויות, שיחלחל עם הזמן גם אל הבתים ואל הקהילה כולה. אלא שהמציאות התגלתה כמורכבת בהרבה.
נערים מוסלמים - אילוסטרציה | צילום: Ahmed HASAN / AFP
כאשר אחת הקבוצות הופכת לרוב מוחלט, ולעיתים כמעט בלעדי, עצם האפשרות למפגש אמיתי הולכת ונשחקת. הקורס לעטיית חיג'אב שארגן מכון באשלה באביאטגראסו, בית הספר איקבאל מסיח בפיולטלו שנותר סגור במהלך הרמדאן, ילדי הגן באזור טרוויזו שנדרשו להשתחוות בפני האימאם של מסגד סוזגאנה ובתי הספר באזור ונציה שבהם תלמידים ממשפחות מהגרים מהווים כיום כמעט את כלל הנרשמים: כל אלה מלמדים שהדיון כבר חורג משאלת הקליטה.
למעשה, הדיון נוגע כעת לאופייה של מערכת החינוך, לגבולות ההתאמות שהיא נדרשת לעשות וליכולתה לקיים מרחב משותף. במוקד כבר אינה עומדת רק שאלת הקליטה, אלא שאלת החיים המשותפים. קליטה היא מדיניות שאפשר לעצב, להרחיב או לצמצם. חיים משותפים, לעומת זאת, הם מציאות יומיומית שאין דרך לחמוק ממנה. על רקע זה התייחסה לפרשת בית הספר "קאיו ג'וליו צ'זארה" גם אנה מריה צ'יזינט, חברת הפרלמנט האירופי וראש עיריית מונפלקונה לשעבר.
ראש ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני | צילום: Andreas SOLARO / AFP
צ'יזינט, מן הדמויות הלוחמניות והשנויות במחלוקת בנוף הפוליטי האיטלקי, מתריעה זה שנים מפני מה שהיא מתארת ככישלון בשילובן של הקהילות המוסלמיות בחברה המקומית. "לאחר עשר שנות מאבק כראשת עיר שבה שיעור המוסלמים הוא מהגבוהים באיטליה, אני יכולה להעיד כי הנוכחות הדומיננטית של תלמידים זרים בבתי הספר שלנו אינה רק פוגעת ברמת ההוראה ומקשה על קיומה, אלא גם מפעילה לחץ חינוכי בלתי נסבל על הצעירים שלנו", אמרה.
אזהרה דומה נשמעת גם ממונפלקונה, עיר הנמל שבקצה הצפון־מזרחי של איטליה. ראש העיר לוקה מצביע על השינוי הדמוגרפי המהיר שעברה העיר ועל האופן שבו הוא משנה גם את פניה של מערכת החינוך. "כיום, 33 אחוזים מתושבי מונפלקונה הם זרים", הוא אמר. "הגענו למצבים שבהם, בכיתה של 25 תלמידים, אפשר למנות את התלמידים האיטלקים על אצבעות יד אחת. הקושי הגדול ביותר נובע מן הנוכחות האסלאמית החזקה, שמכפיפה את הצעירים לחוקי הקוראן".
מהגרים מלוב על חופי איטליה. | צילום: AP
וזה אינו סוף הסיפור. לדברי ראש העיר לוקה, המתח מחלחל אל שגרת יומם של התלמידים. "די לחשוב על הצום של התלמידים האלה במהלך הרמדאן, או על המגבלות המוטלות על תלמידות מוסלמיות בשיעורי התעמלות, כשהן מחויבות ללבוש רעלות ובגדים מסורתיים של האסלאם", הוא הסביר. לטענתו, התוצאה היא שבבתי ספר איטלקיים, שנועדו להנחיל את ערכי החברה המקומית, תלמידים נחשפים לעיתים לנורמות ולכללים דתיים שמקורם באסלאם בהיקף הדוחק הצידה את ערכי התרבות המערבית.
כך, הוויכוח על ההגירה באיטליה כבר אינו עוסק רק במספר התלמידים בכל כיתה, אלא בדמותה העתידית של המדינה. כאשר מערכת החינוך מתקשה להנחיל שפה משותפת, ערכים אזרחיים וכללים אחידים, עולה השאלה היכן יעבור הגבול בין רב־תרבותיות לבין ויתור על הזהות המקומית. ואם המגמות הללו יימשכו ללא מענה, כמה זמן יחלוף עד שחלקים מאירופה יידמו פחות ליבשת שעיצבה את רעיון החירות המערבי, ויותר לחברות שבהן הדת, המסורת והקהילה גוברות על המדינה ועל זכויות הפרט?
עוד כתבות בנושא
