״תכלה שנה וקללותיה״. הלוואי. לפעמים השנה מסתיימת אך קללותיה נשארות איתנו, כמו הפירות הרעילים של עץ שקמל מזמן. בפרוס השנה החדשה אאחל לקוראי המדור שפע ברכות חדשות, אולם אזכיר שאל השנה החדשה באות איתנו גם כמה קללות ישנות.
סין וטאיוואן
ב־1 באוגוסט 2027 יחגוג צבא השחרור העממי, הלא הוא צבא סין, 100 שנה לקיומו. לפי דיווחים, שי ג׳ינפינג דרש מבכירי הצבא להיות מוכנים, עד התאריך הזה, לכבוש את האי טאיוואן. בשנה האחרונה המודיעין האמריקני חזר בו מהטענה ש־2027 היא הדדליין לפלישה עצמה, אבל גם אם 2027 אינה שנת השי״ן, הסינים רואים בה את שנת המוכנות, שבה הצבא העממי אמור להשלים את המודרניזציה שלו.
ובכל זאת, בחודשים האחרונים ראינו התפתחויות מטרידות סביב טאיוואן: צבא סין הגביר את תדירות התרגילים המדמים מצור על האי, משמר החופים הסיני החל לערוך סיורים מזרחית לטאיוואן ובייג׳ינג אפילו הצליחה לגרור את אינדונזיה לתסבוכת, כששתי המדינות ערכו תרגילים משותפים מזרחית לאי. כל אלו מצביעים על דפוס מטריד: סין מאתגרת את ריבונות טאיפיי ומטילה בספק את היכולת שלה להתמודד עם טבעת חנק סינית. אז גם החשש מפלישה סינית (וממלחמת עולם שלישית) ילווה אותנו לשנה החדשה.
הכי מעניין
איראן ומצרי הורמוז
אם לא יקרה נס, משטר האייתוללות ימשיך איתנו גם לשנה החדשה - ואיתו הסגירה החלקית של מצרי הורמוז. האמריקנים מנסים בדרכים שונות לפתוח את המצרים, בהצלחה חלקית: לפי ההערכות, הפגיעה בשינוע הנפט פחתה: הפער לעומת התקופה שלפני המלחמה הצטמצם מ־12 מיליון חביות ביום ל־7 מיליון. למרות השיפור, עדיין מדובר בחסר ניכר שגדול מצריכת הנפט היומית של הודו כולה.
הבית הלבן רומז שהוא מנסה לשמור על הלהבות נמוכות עד אחרי בחירות האמצע בנובמבר. בינתיים הוא מפעיל לחץ כלכלי על איראן, וזה נותן את אותותיו: האינפלציה חצתה את רף 100 האחוזים, נשמעים דיווחים על תורים ארוכים לדלק, ורוב האוכלוסייה מידרדרת לעוני מחפיר. האם נשיא ארצות הברית מקווה שעד נובמבר האייתוללות יגידו: ״נמאס״, או שפתאום אחרי בחירות האמצע הוא ימצא בליבו את הנכונות להסלים את המערכה נגד טהרן? לטראמפ פתרונים.
כלי שיט במצר הורמוז | צילום: AFP
טורקיה בשכונה
ונסיים אצלנו. טורקיה המודרנית אינה התפתחות של מדינת לאום, אלא חתיכה שנקרעה מאימפריה רב־אתנית. בתרבות האסטרטגית של טורקיה מתקיים לפיכך מתח בין השאיפה להחזיר את האימפריה – שאיפה טבעית למדינה שמעולם לא היה לה גבול טבעי – ובין הרצון לבצר את הרפובליקה בגבולות ברורים. במילים אחרות, בין אלו שרוצים לחזק את טורקיה דרך הרחבתה, ובין אלו שחושבים שהרחבתה תהיה החרבתה.
ארדואן נמצא במחנה הראשון. היחלשות איראן, נפילת אסד ועליית א־שרע, היחסים הקרובים עם טראמפ – כל אלה מעודדים את הנשיא להמשיך במדיניות הניאו־עות׳מאנית שמטרתה יצירת אזור השפעה טורקי במזרח התיכון ומעבר לו, במרכז אסיה ואפריקה. החיכוכים שלנו עם הטורקים בסוריה הם רק ההתחלה. הצי הטורקי בסומליה, הנוכחות הטורקית בלוב, הסכם מכה (פקיסטן־ערב הסעודית־טורקיה) – אלה החזיתות החדשות במה שנראה כמאבק בין אנקרה וירושלים על השפעה אזורית. נאחל לארדואן שיהיה לזנב.
בעיית החוב העולמית
לא רחוק משם, ביפן, עולות התשואות על אג״ח ממשלתי ארוך טווח, ובטוקיו לחוצים. עלייה בתשואות מייקרת את החוב הממשלתי (כמעט 250 אחוזים מהתוצר, לפי מקורות מסוימים) ומגבילה את היכולת לגייס חוב חדש. ראש הממשלה טאקאיצ׳י מעוניינת להמריץ את כלכלת יפן דרך הגדלת ההוצאה הממשלתית ומעוניינת גם להגדיל את תקציב הביטחון היפני מול האיום הסיני. שתי השאיפות הללו מתנגשות בתקרת החוב.
יפן אינה המדינה המפותחת היחידה עם רמות חוב גבוהות. ברוב המערב ממשלות סובלות מיחס חוב־תוצר שגבוה מ־100 אחוזים, כולל בארה״ב. במצב כזה ממשלה מוגבלת ביכולת להשקיע בכלכלה, בצבא או בטכנולוגיה של המחר. כששני סעיפי ההוצאה הגדולים הם (בדרך כלל) רווחה וביטחון, קשה לבחור במה לקצץ אם בכלל.
החוב לא נוצר השנה, אולם האינפלציה הגוברת והצורך להגדיל את הוצאות הביטחון הופכים אותו ללחוץ יותר. צפו בשנה הקרובה לדיונים אינטנסיביים על תשואות, חוב ציבורי והיכן לחתוך.
לעוד טורים של ניצן דוד פוקס
