הסיוט של סין: יפן מתחילה להתחמש

לסין יש בעיה: יפן מתנרמלת. בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה הפכה יפן למדינה הראשונה שדוחה לחלוטין את השימוש במלחמה ככלי לגיטימי בידיה של המדינה. "סעיף 9" המפורסם בחוקה היפנית דוחה את השימוש במלחמה, ומחייב את יפן לפציפיזם. הוא אף אוסר עליה להחזיק יכולות צבאיות התקפיות.

הסעיף, יחד עם "הנס הכלכלי" של יפן במחצית השנייה של המאה שעברה, יצר מצב מאוד מוזר: המדינה הפכה לענק כלכלי, שבשיאו היה שני רק לארה״ב, אך צבאית היא לא הייתה קיימת. יפן השתקמה מהמלחמה ובנתה את עצמה עשירה יותר וחזקה יותר, עם חברות מובילות בתחומים כמו שבבים, אלקטרוניקה ומכוניות, ועוצמתה התעשייתית חזרה. אבל העוצמה הצבאית נותרה אפסית.

בדרך כלל כשמדינה מתחזקת כלכלית היא גם מתחזקת צבאית. יש יותר משאבים לבניין הכוח ויש יותר אינטרסים להגן עליהם. מדינה קטנה וחקלאית אינה מוטרדת מאספקה יציבה של נפט וברזל, אך מעצמה תעשייתית תלויה בהם לשגשוגה. יפן צמחה כלכלית ונמנעה מצמיחה צבאית, גם כשהאמריקנים – שמשטר הכיבוש שלהם הוא האחראי לקיומו של סעיף 9 בחוקה מלכתחילה - לחצו עליה לעשות זאת.

וושינגטון רצתה שיפן תבנה צבא שיוכל לעזור לבלום את האיום הקומוניסטי במזרח אסיה. ממשלות יפן התעקשו לא לעשות זאת. רק תחת לחץ רב הסכימה טוקיו להקים את ״כוחות ההגנה של יפן״, שעניינם היחיד הדיפת מתקפה על המדינה.

אולם בשני העשורים האחרונים יפן בוחנת מחדש את עמדתה השוחרת שלום. ההתעצמות של סין, איום הגרעין מצד צפון קוריאה והירידה באמינות של ארה״ב דוחפים את טוקיו להעריך מחדש את עמדתה. כל עוד ליפן יש מטרייה ביטחונית אמריקנית, היא יכולה להשקיע רק בתעשייה בלי צבא. אבל כשהמטרייה הזו אמינה פחות, משום שוושינגטון כבר לא רוצה להגן על בעלי בריתה וגם משום שהיא מתקשה לעשות זאת, יפן חייבת לקחת את האחריות על ביטחונה.

לכן, כיום אנו רואים שטוקיו בונה צבא שיוכל לפעול באופן התקפי הרחק מגבולות המדינה, ורוכשת או מפתחת מטוסי אף־35, נושאות מטוסים, טילים ארוכי טווח וגם מוסדות שיפעילו אותם: מטה מבצעי משולב, חיזוק הסוכנות לביטחון לאומי, ולאחרונה הקמה של סוכנות מודיעין מרכזית לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. הממשלה בטוקיו גם ממשיכה לדחוף לכתיבה מחדש של סעיף 9, כך שיוסרו המגבלות על הפעלת הכוח של יפן.

מחשבות סיניות

הצעדים הללו אינם מבשרים טובות לסין. היריבה המרכזית של בייג'ינג במזרח אסיה היא וושינגטון, שמחזיקה ברשת בריתות לאורך קו החוף הסיני, מדרום קוריאה ועד הפיליפינים. אבל בסין מקווים שבמוקדם או במאוחר הענק האמריקני יקרוס כלכלית וחברתית, או לפחות שהצרות בבית יגרמו לו לסגת ממזרח אסיה. אבל יפן לא יכולה לסגת ממזרח אסיה. היא שם. והיא בונה רשת בריתות כלכלית, מדינית וצבאית מקבילה לרשת האמריקנית. בשנה האחרונה טוקיו הסירה את המגבלות על ייצוא אמצעי לחימה, והיא עורכת יותר תרגילים צבאיים משותפים עם מדינות אחרות ב״עוטף סין״, כמו וייטנאם והפיליפינים. יפן גם משקיעה עשרות מיליארדי דולרים בתשתיות ופיתוח כלכלי במדינות דרום־מזרח אסיה, ומתחרה על השפעה עם סין.

הסיוט של סין הוא שאמריקה אולי נסוגה, אך יפן לוקחת את מקומה כמוקד החדש של הקואליציה האנטי־סינית. כן, יפן לא מחזיקה בעוצמה הצבאית של ארה״ב, אך היא גם לא צריכה אותה: מזרח אסיה היא בעיקרה זירה ימית. כל המוקדים הכלכלים והדמוגרפיים נמצאים בקרבה לחוף. כדי לשלוט בה דרוש צי חזק. כדי למנוע שליטה בה דרוש צי חזק. יפן מחזיקה את אחד מציי הצוללות המתקדמים בעולם, והיא בונה את הצי שלה כך שיוכל לפגוע קשות בצי הסיני. יפן לא צריכה צבא יבשה של מיליוני חיילים. די בצי רובוטי, עם בעלות ברית שיעמידו סוללות טילים מתקדמות וכטב״מים, כדי לאיים על הצי הסיני. יחד עם מסגרת אזורית לתיאום כלכלי, ביטחוני ומדיני, טוקיו תוכל להיות המנהיגה של הגוש האנטי־סיני. ואז מה?

בייג׳ינג מנסה להאט או לעצור את הנרמול של יפן: בשבועות האחרונים בכירים סינים התבטאו נגד החימוש מחדש, וגם שי ג׳ינפינג דיבר על כך בפסגה עם טראמפ. המטרה היא ליצור לחץ דיפלומטי על טוקיו להפסיק את הצעדים. במקביל, בייג׳ינג מפעילה לחץ כלכלי דרך הגבלת תיירות, ייבוא חקלאי וייצוא יסודות נדירים. המאבק של סין בנורמליות היפנית רק התחיל.