לונדון היא אחת הערים המצולמות, המאובטחות והמפוקחות בעולם, ובכל זאת עשרות מקרי רצח בה נותרים ללא פתרון. מבט מקרוב על התיקים הבלתי מפוענחים חושף דפוס מטריד במיוחד: ברוב מוחץ של המקרים, הקורבנות הם בני מיעוטים - ובעיקר צעירים מהקהילה האפריקנית והקריבית. הנתון מובהק וחד במיוחד: תשעה מכל עשרה קורבנות של מקרי רצח שלא פוענחו בלונדון משתייכים לקבוצות מיעוט אתניות.
ניתוח של ארגון Action on Armed Violence (AOAV), שפורסם בעיתון הגרדיאן, בחן את מקרי הרצח שנותרו בלתי מפוענחים בבירה הבריטית בין השנים 2019 ל-2023. לפי המחקר, בני קבוצות מיעוט היו 61% מכלל קורבנות הרצח בלונדון בתקופה שנבדקה, אך חלקם בקרב הקורבנות בתיקים שלא פוענחו זינק ל-92.9%. הפער בולט במיוחד בקרב בני הקהילה ממוצא אפריקני וקריבי: הם היו 40% מכלל קורבנות הרצח, אך 73% מהקורבנות במקרים שנותרו בלתי מפוענחים.
וזה לא הכל: במקרי הירי שלא פוענחו הגיע שיעור הקורבנות בני הקהילה ממוצא אפריקני וקריבי ל-83.7% (36 מתוך 43 מקרים) ואילו בקרב מקרי הדקירה שנותרו בלתי מפוענחים עמד שיעורם על 73.5%, שהם 39 קורבנות. בין השנים 2019 ל-2023 נרשמו בלונדון בממוצע 124.6 מקרי רצח בשנה. דקירות היו 65.3% מכלל המקרים, ואילו מקרי ירי היו 8.7% בלבד. אלא שבתיקים שלא פוענחו התמונה משתנה באופן דרמטי.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
מתוך 41 מקרי הרצח שנותרו ללא פתרון, 38% היו מקרי ירי: יותר מפי ארבעה משיעורם בכלל מקרי הרצח. לדברי החוקרים, הנתון הזה עשוי להסביר בחלקו מדוע בני הקהילה ממוצא אפריקני וקריבי מיוצגים בשיעור גבוה במיוחד בתיקים שלא פוענחו, שכן מקרי ירי מותירים פחות ראיות ממקרי דקירה. המחקר מצביע גם על פער משמעותי בגיל הקורבנות: הגיל הממוצע של קורבנות רצח עומד על כ-36, אך בקרב הקורבנות בתיקים שנותרו בלתי מפוענחים הוא יורד ל-28.
איאן אוברטון, מנהל AOAV, אמר כי "הנתונים שלנו מצביעים על כך שמקרי הרצח הבלתי מפוענחים בלונדון אינם מתפלגים באופן אחיד. הם מרוכזים בקרב צעירים בני הקהילה ממוצא אפריקני וקריבי, ובמקרים שבהם נעשה שימוש בכלי ירייה". לדבריו, הפער הזה "עלול להעמיק את חוסר האמון הקיים ולהזין את התחושה שההגנה שמעניק החוק אינה שווה לכולם". במשטרת המטרופולין של לונדון, לעומת זאת, מציגים הסבר אחר לפערים הללו.
ובכן, לטענת המשטרה, חלק מהפער נובע דווקא מהיחסים המורכבים בין הקהילות שנפגעות יותר מהאלימות לבין כוחות אכיפת החוק. לפי הסבר זה, שיעור הקורבנות הגבוה באותן קהילות קשור גם להיקף האלימות והפשיעה בהן, אך גם לרמות נמוכות יותר של אמון במשטרה - מצב שמקשה על החוקרים לאסוף עדויות, לאתר עדים ולפענח את מקרי הרצח. המפקד פול ברוגדן, העומד בראש יחידת חקירות הרצח, התייחס לכך בריאיון לגרדיאן והציג את נקודת המבט המשטרתית.
עוד כתבות בנושא
"אנחנו יודעים שאלימות חמורה פוגעת באופן לא פרופורציונלי בקהילות מסוימות, ובייחוד בגברים צעירים שחורים, שרמת האמון שלהם במשטרה היא הנמוכה ביותר", אמר ברוגדן. "המשמעות היא שלמרבה הצער, קורבנות ועדים נוטים פחות לפנות אלינו ולתת בנו אמון". עמדה מורכבת, ולכן גם חשובה ומעניינת, אך היא מותירה שאלה לא פשוטה: האם בהסבר הזה המשטרה מסירה מעצמה חלק מן האחריות ומגלגלת אותה בחזרה אל הקהילות שנפגעות מן האלימות?
וגם, האם מדובר בעוד ביטוי למדיניות שמבקריה רואים בה רכה מדי כלפי הפשיעה דווקא בשעה שהציבור בלונדון דורש יותר ביטחון ויותר אכיפה? בסקוטלנד יארד מדגישים כי הם פועלים לחיזוק שיתוף הפעולה עם הקהילות שנפגעות במיוחד מן האלימות. לדברי רבים: מעט מדי, מאוחר מדי. ממצאי המחקר מעלים שאלות לא רק בנוגע לחלוקת המשאבים בין אזורי הבירה, אלא גם באשר ליעילות מדיניותו של ראש העיר סאדיק חאן.
וזו אולי הנקודה המעניינת ביותר שעולה מן הביקורת. במשך שנים מנוהלת לונדון, וגם בריטניה בחלק ניכר מהתקופה, בידי הנהגת שמאל שמציגה את ההגנה על החלשים, על המיעוטים ועל הקהילות המוחלשות כאחד הדגלים המרכזיים שלה. אלא שהנתונים הללו מציבים מראה לא נוחה מול ההבטחות: דווקא הקבוצות שאמורות לעמוד במרכז המדיניות הזאת ממשיכות לשלם את המחיר הכבד ביותר של האלימות, ובמקרים רבים גם נותרות בלי תשובות ובלי צדק.
עוד כתבות בנושא
