קשה לחשוב על מטאפורה טובה יותר למצבה הנוכחי של הפוליטיקה בארצות הברית מאשר ניסיון ההתנקשות בדונלד טראמפ במלון הילטון בוושינגטון בראשית השבוע. בתוך אולם האירועים של המלון התאספו חברי האליטה התקשורתית והפוליטית של האומה לצורך נשף הכתבים השנתי של הבית הלבן - אירוע שמטרתו התיאורטית היא לחגוג את התיקון הראשון לחוקה, אך הפך בפועל לערב שבו התקשורת חוגגת את עצמה עד אין קץ.
מחוץ לאולם, אזרח בן 31 מקליפורניה בשם קול תומס אלן בחן את גבולותיו של התיקון השני לחוקה. כשהוא חמוש בכמה כלי נשק ובמניפסט שבו הגדיר את עצמו כ"מתנקש פדרלי", אלן חדר את קו ההגנה הראשון ופתח באש. סוכן בשירות החשאי ספג כדור בחזה וניצל רק בזכות שכפ"ץ, והנשיא ה-47 הובהל לחלל מאובטח בזמן שפמלייתו, הקבינט שלו ויתר הנוכחים צללו מתחת לשולחנות.
עוד כתבות בנושא
מדובר באירוע מטלטל בכל קנה מידה. אדם חמוש נסע מקצה אחד של האומה לשני כדי לפרוץ לבית מלון מאובטח ולהתנקש בנשיא באמצע אירוע חגיגי. סביר להניח שבעבר סיפור כזה היה מוביל לנאומים נרגשים וקריאות משני צדי המתרס להפסקת אש רטורית.
הכי מעניין
לא עוד. דונלד טראמפ שרד ניסיון התנקשות שלישי בשנתיים, וגם בפעם השלישית הציבור האמריקני - או לפחות מרבית התקשורת ומחצית מהאלקטורט - הגיב בפיהוק מהדהד. מי שהתחבר לכיכרות העיר הדיגיטליות דוגמת רדיט, טיקטוק, בלוסקיי או מחוזות השמאל ב-X ובאינסטגרם בשעות שלאחר הירי לא מצא אומה שמתאבלת על האקלים הפוליטי שהוביל לכאלה מאורעות, אלא תגובות שהתחלקו בעיקר לשתי מחנות: המחנה הראשון היה עסוק בבניית תיאוריות קונספירציה מורכבות בטענה שכל האירוע - הירי, הסוכן הפדרלי החבול, הקהל שהגיב בהיסטריה - היה מבצע מבוים היטב במטרה להעלות את התמיכה בטראמפ ואולי אף לסייע (כפי שהולכת הטענה הקבועה) לבטל את הבחירות.
המחנה השני היה מטריד עוד יותר. הם ויתרו על תיאוריות כאלו ואחרות ופשוט הביעו אכזבה עמוקה מכך שהיורה לא הצליח. ברחבי העולם הדיגיטלי נרשם מעין תסכול ציני מכך שהיורה לא הצליח לעשות את מה שנאמר לו במשך שנים שהוא ציווי מוסרי.
סוכן FBI מחוץ לבית היורה, בקליפורניה | צילום: AFP
המלכודת הרטורית
נראה שהסיבה לתגובות הללו - או לחוסר התגובה שנרשם מצד כלי תקשורת ממוסדים יותר בארה"ב, שהעדיפו פשוט להתעלם כמעט מהאירוע - פשוטה: איך אפשר לגנות מתנקש שבסך הכל ניסה לעצור את היטלר החדש?
מזה יותר מעשור הנחת היסוד במחוזות השמאל האמריקני הייתה שדונלד טראמפ הוא איום קיומי על ארצות הברית כולה. בכל יום נאמר שוב ושוב לציבור שטראמפ הוא פשיסט, דיקטטור, והאדריכל של קץ הדמוקרטיה. כשזה האקלים הרטורי, סביר שיהיו אנשים שיפסיקו לחשוב שמדובר במטאפורה או אולי בהגזמה תקשורתית ופשוט יאמינו שזה באמת המצב.
זה מאלץ את השמאל הפרוגרסיבי האמריקני להתמודד עם דיסוננס קוגניטיבי: גינוי נחרץ של מעשיו של אלן מחייב הודאה, ולו במידה מסוימת, שהרטוריקה על "סוף הדמוקרטיה" בעשור האחרון הייתה הגזמה פרועה שמטרתה לגרוף קולות, רייטינג וקליקים. בעצם, להכיר בכך שטראמפ הוא פשוט פוליטיקאי שצריך להביס בקלפי ולא מפלצת שטנית.
אבל הם לא יכולים לעשות את זה. וכך נוצרים שני פתחי מילוט: לטעון שהכול קונספירציה אחת גדולה של טראמפ, כלומר הוכחה נוספת של הרשע הזדוני שלו; או פשוט להגיד "טוב מאוד, חבל שלא הצליח" ולהתבוסס לחלוטין בשנאה היוקדת והצדקנית של הנשיא ואנשיו.
עוד כתבות בנושא
האשם: טבע האדם
פופולרי ומפתה לזרוק את האשמה באקלים הפוליטי שנוצר באמריקה ובכל העולם בשנים האחרונות על האינטרנט - על אלגוריתמים שמתגמלים זעם שבעצמו מוביל למעשים מחרידים. אבל הרפובליקה האמריקנית כבר הייתה כאן בעבר. במובנים רבים, אנחנו צופים כיום בשחזור דיגיטלי של האקלים ששרר בארצות הברית באמצע המאה ה-19.
בעשור שקדם למלחמת האזרחים העיתונות המפלגתית האמריקנית הייתה ארסית, דמגוגית ובלתי מתפשרת לפחות כמו התקשורת של ימינו. העיתונים של הצפון והדרום - ושל תומכי העבדות והמתנגדים לה - בנו מציאויות נפרדות לחלוטין. וביקומים המקבילים האלה הצד השני לא רק היה פחות צודק, אלא היווה איום קיומי על האומה כולה.
כמו היום, התוצאה הבלתי נמנעת של הסביבה הזאת התפוצצה על רצפת הסנאט האמריקני במאי 1856, כאשר חבר הקונגרס פרסטון ברוקס מדרום קרוליינה הכה כמעט עד מוות את הסנאטור צ'רלס סאמנר ממסצ'וסטס במקל כבד בעקבות נאום לוהט נגד העבדות, ואז לא נשמעו קריאות מאוחדות על הסכנה לדמוקרטיה או פריצה של גבול אדום בוהק. למעשה התגובות היו דומות מאוד למה שאנחנו רואים היום.
עיתונים בצפון גינו בצדק את התקיפה כמעשה ברברי שאיים על יסודות הרפובליקה, אך העיתונות הדרומית לא רק שלא גינתה אל האלימות, אלא העריצו את מעשיו של ברוקס. מאמרי מערכת מובילים שיבחו את ברוקס על הגנתו ה"גברית" על הדרום. תומכים ממדינות שונות שלחו לו בדואר מאות מקלות הליכה חלופיים, כשעל חלקם חרוטים מסרים עליזים כמו "הכה אותו שוב".
עוד כתבות בנושא
האקלים הרטורי ששרר באמריקה, ורק התחזק עם פרוץ מלחמת האזרחים, הוא שהניע שחקן בשם ג'ון וילקס בות' לחשוב שהוא גיבור ולא פנאט. בות', שניזון מהטענות שנשיא ארצות הברית אברהם לינקולן הוא עריץ רודן שדורס את החוקה וטובח באזרחיו, זינק על הבמה של תיאטרון פורד לאחר שירה בלינקולן כעבור תשע שנים וזעק: "Sic semper tyrannis" – "כך תמיד לעריצים". מבחינתו באותו רגע הוא הושיע את אמריקה.
גופי התקשורת ממוסדים והרשתות החברתיות השונות מתפקדים כיום בדומה לעיתונות במאה ה-19 - רק במהירות ובעצימות גבוהה יותר. כשמערכת אקולוגית תקשורתית מחזקת ללא הרף את הרעיון שבמדינה שולט אדם שמהווה סכנה ייחודית על עצם קיומה היא מספקת את הבסיס הפסיכולוגי לאלימות. היא יוצרת סביבה שבה אזרח מן השורה יכול להיכנס למלון בוושינגטון מתוך אמונה אמיתית שהוא עושה את הדבר הנכון, ושבה מיליוני אזרחים אחרים יכולים להדחיק את מעשיו או אפילו לייחל שהמתנקש הבא יהיה מוצלח יותר.