יש משהו אירוני בעובדה שוועידת הביטחון השנתית החשובה ביותר בעולם מתכנסת דווקא במינכן, העיר שהייתה לשם נרדף לעיוורון ביטחוני. ב-1938 מנהיגי מערב אירופה שכנעו את עצמם שעדיף להסכים לוויתורים נרחבים למען שלום, שבמהרה התברר כמדומיין. אף אחד בוועידה השבוע לא ציטט את נוויל צ'מברלין, אבל השאלה הבסיסית – האם המערב מבין את האתגרים שמציב העולם ומוכן להתמודד איתם – הייתה מורגשת בכל מושב ובכל נאום.
ועידת מינכן לביטחון משמשת זה מכבר כמעין מדחום גאופוליטי. אומנם לא כותבים שם מדיניות חוץ, אבל מהשיח שנשמע שם בהחלט אפשר להסיק מסקנות על מצב המערב – אילו הנחות יסוד עדיין בתוקף, אילו נגנזו, ואילו עשויות להתחדש. בשנות התשעים ובתחילת שנות ה-2000, המילה "ביטחון" תיארה גם את מצב הרוח ששרר בוועידה. ברית המועצות קרסה, הגלובליזציה הואצה, ברית נאט"ו הורחבה והכול צפו שסין תלך ותשתלב במערכת המערבית ואולי אף תוותר על עקרונותיה המרקסיסטיים. האמונה ב"קץ ההיסטוריה" אולי לא רווחה בקרב כל הנוכחים, אך בהחלט היה נראה שהיא נוטה לכיוונם. ברבות השנים, הביטחון הזה נעלם.
השנה שרתה בוועידה אווירה של חישוב זהיר. האמריקנים לא הגיעו כדי לגעור באירופה, וגם לא כדי לשגר עוד איומים תיאטרליים על כוונתם לסגת מהבריתות המסורתיות שכובלות אותם ליבשת הישנה. נאומו של מזכיר המדינה מרקו רוביו היה שקול, אפילו מרגיע, יחסית לאלו שנשאו בעבר בכירים אחרים בממשל טראמפ. אך הוא ודאי היה תקיף יותר ממה שהעדיפו רבים בקהל, משום שהוא לא אתגר את נאמנותה של אירופה, אלא את השקפת עולמה.
הכי מעניין
צ'מברליין מנופף לקהל מחלון המעון בדאונינג 10 לאחר החתימה על הסכם מינכן. | צילום: גטי אימג'ס
רוביו פתח בהזכרת מקורותיה של הוועידה במלחמה הקרה, כאשר המערב הבין שהוא צד במאבק קיומי. הבהירות של אותה תקופה, הציע רוביו, נעלמה עם קריסת חומת ברלין, והוחלפה שמשהו שאנן יותר: האמונה ששווקים ומוסדות יכולים להחליף כוח צבאי.
"נכנסנו לאשליה שכל אומה תהיה כעת דמוקרטיה ליברלית", אמר רוביו. "שהקשרים שיוצר הסחר יחליפו את הלאומיות; שהסדר העולמי יחליף את האינטרס הלאומי... זה היה רעיון מטופש".
זו הייתה אמירה יוצאת דופן במינכן, בפני קהל טכנוקרטי ספוג בשפת "הסדר העולמי". אך מבחינת רוביו, זו כנראה הייתה אמירה הכרחית שהעבירה את המסר המרכזי שהאמריקנים מבקשים לשגר: המצב העולמי הנוכחי כבר לא יכול לסבול תמימות.
ברית זהירה
בניגוד להתבטאויות עבר בנושא של גיי-די ואנס או של דונלד טראמפ בעצמו, רוביו לא הטיל ספק ברלוונטיות של ברית נאט"ו. להפך, הוא הדגיש אותה. "גורלנו יהיה שזור תמיד בגורלכם", אמר למנהיגים האירופים, והוסיף שאף שארצות הברית מוכנה לפעול לבדה במקרה הצורך, היא מעדיפה לפעול יחד איתם. המסר הזה – העדפה אך לא תלות – הוא ניסוח פשוט ויעיל של עמדת הממשל הנוכחי: ארצות הברית עדיין מחויבת לברית המערבית, אבל היא כבר לא רואה בה ירושה קדושה מ-1945, אלא חלק ממנעד אסטרטגי רחב בעידן גאופוליטי מעורער.
בנאומו הציג רוביו את הביטחון כעניין פשוט של יכולת. באופן חריג עוד יותר עבור היושבים בחדר, הוא אף דיבר על הציוויליזציה המערבית כמשהו מוחשי, "כבול על ידי היסטוריה, תרבות, אמונה, שפה, מוצא" – מסר שהיה נדחה בבריסל כאידיאולוגי מדי, אפילו נגוע בנציונליזם בזוי, אך השנה נראה שהוא עבר כהיגיון בריא. המשמעות שלו ודאי הייתה ברורה: מוסדות לבדם – ותיקים ככל שיהיו – אינם מרתיעים אויבים, ויש לגבות אותם בעוצמה צבאית, חוסן כלכלי, ביטחון דמוגרפי וקוהרנטיות פוליטית.
הנאום עורר חוסר שקט בקרב רבים בקהל האירופי. רוביו קישר בין מוכנות צבאית למדיניות תעשייתית, לשרשראות אספקה, לבקרת גבולות ולהגירה. לדבריו, מדינה שמוציאה את בסיס הייצור שלה למיקור חוץ, מתקשה לשלוט בהגירה לא חוקית (או בוחרת במודע שלא לשלוט בה) ואינה מקצה די משאבים לבניית ביטחונה, לא יכולה להניח שהצהרות וצעדים סמליים יצילו אותה.
שוב, רוביו לא השמיע כאן איומים גרנדיוזיים מהסוג שהבוס שלו בבית הלבן אוהב לשגר. הוא בעיקר הצביע על כיול מחדש. ארצות הברית תמשיך לעגן את הברית, אך היא מצפה משותפותיה לתפקד כמעצמות בעלות יכולת ולא כחוסות תחת מטריית הביטחון האמריקנית.
במובן הזה, נאומו של רוביו נתן את האות לסופה של נוחות מסוימת שהתבססה לאחר המלחמה הקרה. הברית הטרנס-אטלנטית ממשיכה להתקיים, אך היא מעוצבת מחדש על ידי עולם שבו רוסיה מנהלת מלחמה ביבשת, סין מאתגרת את האיזון העולמי, והמזרח התיכון ממשיך להתלקח.
יבשת בורחת מבשורה
התגובה האירופית לדבריו של רוביו הייתה מאופקת אפילו יחסית לסטנדרטים הרגילים של היבשת. אף נזיפה פומבית לא הושמעה. מנהיגים שעלו על הבמה דיברו על אחדות, חוסן וערכים דמוקרטיים משותפים. במסדרונות, לעומת זאת, היה קשה יותר להתעלם מהסאבטקסט.
קנצלר גרמניה פרידריך מרץ הדגיש את מחויבותה של אירופה לאוקראינה ואת הצורך ביכולת הגנה אירופית איתנה יותר – שפה שהפכה לסטנדרט מאז הפלישה הרוסית לפני ארבע שנים כמעט בדיוק. נשיא צרפת עמנואל מקרון הזכיר שוב "אוטונומיה אסטרטגית", וטען שאירופה חייבת להיות מסוגלת לפעול באופן עצמאי כאשר סדרי העדיפויות האמריקניים משתנים. מנהיגי מזרח אירופה, במיוחד מפולין ומהמדינות הבלטיות, נקטו בטון שונה: הם קידמו בברכה את הנחישות האמריקנית וקראו לנחישות גדולה יותר מצד נאט"ו בהתאמה.
מרקו רוביו נפגש עם נשיא אוקראינה זלנסקי בוועידת הביטחון במינכן | צילום: AFP
בזמן שעבור מדינות בחזית הרוסית, התעקשותו של רוביו על בניין כוח והרתעה הייתה הכרחית, במערב אירופה עדיין מעכלים את הרעיון. בייחוד משום שלרבים בדרגי המנהיגות שם, קריאות ל"אוטונומיה אסטרטגית" עלולות לפעמים להישמע פחות כמו תוכניות קונקרטיות ויותר כדרך להצהיר על הפקרת הברית בפועל.
במידה מסוימת הוועידה במינכן הבהירה שוושינגטון ובריסל משתמשות באוצר מילים דומה אך לעיתים בעל משמעויות הפוכות. כשמנהיגים אירופאים מדברים על אוטונומיה, לרוב הם מתכוונים להפחתת התלות בארצות הברית. כאשר וושינגטון מדברת על חלוקת הנטל, פירוש הדבר הוא הגברת האחריות האירופית – אך עדיין במסגרת הנהגה אמריקנית. החזונות אולי לא סותרים זה את זה, אבל הם בהחלט אינם זהים.
מעל כל הדיון הזה מרחפת המלחמה באוקראינה, שעדיין מדממת גם אם היא נדחקה מחוץ לכותרות. המערב עדיין תומך בקייב בפומבי, אבל העייפות ניכרת. המלחמה נמשכת, העלויות הכלכליות נוסקות, ועם הזמן הפוליטיקה הפנימית הולכת ותופסת מקום בשיקולים של כל מדינה. רוביו אישר את התמיכה האמריקנית באוקראינה בנאומו השבוע, אך מִסגר אותה במונחים של מאזן כוחות והרתעה ולא רטוריקה אידיאליסטית על שינוי הסדר הבין-לאומי. הסאבטקסט היה חד-משמעי: המטרה היא למנוע ניצחון רוסי ולשמר את האמינות המערבית – לא להתמכר לפנטזיות על ניצחון מוחלט.
אירופה – שתלויה באמריקנים גם בעניין המלחמה באוקראינה – שמעה את ההרגעה, אבל גם שמעה את ההתניה.
האוקיינוס לא שקט
ייתכן שהנושא החם ביותר השנה כלל לא היה רוסיה ואוקראינה, אלא סין.
המשלחות מאסיה היו משתתפות מרכזיות בוועידה השנה. פקידים יפנים ודרום קוריאנים דיברו על הרתעה ברחבי מצר טייוואן, נגד פלישה סינית אפשרית. נציגים אוסטרלים הדגישו את הביטחון הטכנולוגי והגברת חוסנן של שרשראות האספקה. מושבים בנושא שבבים מתקדמים, בינה מלאכותית וביטחון ימי משכו תשומת לב לפחות כמו אלה שעסקו במזרח אירופה.
המסר מוושינגטון היה עקבי: הזירות קשורות זו בזו. נאט"ו חלשה באירופה פירושה סין תוקפנית יותר באסיה, ויהיו לכך השלכות בכל העולם. לכן האמריקנים מתעקשים להימנע מהפרדה בין הזירות השונות; מבחינתם יש לדבוק באסטרטגית אחת עם חזיתות מרובות.
עוד כתבות בנושא
לפרספקטיבה הזאת ישנן השלכות עצומות. מבחינת אירופה זה אומר שישנה תחרות על כל הקצאה של משאבים צבאיים, דיפלומטיים וכלכליים. ככל שתשומת הלב האמריקנית תופנה מזרחה, כך יהיה לה פחות עניין במערב. מבחינת השותפות האסייתיות, מינכן הייתה הזדמנות לבחון האם הברית האטלנטית נותרה מגובשת מספיק כדי לעגן קואליציה רחבה יותר. עבור וושינגטון, זו הייתה הזדמנות לאותת שעמדתה הבין-לאומית אינה פונה לבדלנות, אלא לתעדוף מחדש.
יש לכך השלכות גם עבור ישראל, כמובן. המזרח ההתיכון היה נוכח במינכן, בדיונים על איראן, בוויכוחים על עזה ועוד היד נטויה – אבל הוא לא היה מרכזי. זה לא מפחית מהמחויבות האמריקנית לביטחון ישראל או ליציבות באזור – כפי שאפשר לראות מתנועת הכוחות האמריקנית הענפה במזרח התיכון בשבועות האחרונים – אבל בהחלט מבהיר את סדרי העדיפויות.
וושינגטון מנסה לעשות משהו מורכב: לשמור על ההרתעה באירופה, לחזק קואליציות באסיה ולנהל את חוסר היציבות במזרח התיכון. נאומו של רוביו שיקף את הניסיון להשיג את האיזון הזה.
קץ עידן הנוחות
אם נסכם, נאומו של רוביו והוועידה באופן כללי לא היו סימן נוסף לקץ הברית המערבית – אותו תרחיש מבעית ששב לכותרות מפעם לפעם – אלא למה שאפשר אולי לכנות קץ עידן הנוחות.
התקופה שלאחר המלחמה הקרה אפשרה לאירופה להפחית את הוצאות הביטחון, להוציא למיקור חוץ את יכולת התעשייה ולהניח שערבויות אמריקניות הן אוטומטיות. היא אפשרה לארצות הברית לדמיין שהשווקים ירגיעו את היריבים ושהגלובליזציה תרכך את הסכסוך האידיאולוגי. כל זה אפשר למזרח התיכון להתנדנד בין משבר למשא ומתן, תחת מטרייה המנוהלת ברובה על ידי האמריקנים. אבל מבחינת הממשל הנוכחי בוושינגטון – וייתכן שעבור בכירי ביטחון אמריקניים בכלל – זה פשוט כבר לא המצב.
נאומו של רוביו רק ביקש להכיר במציאות הזאת. המערב, טען מזכיר המדינה האמריקני, חייב לגלות מחדש את הרצינות הישנה שלו – לאבטח גבולות, להגן על תעשייה, לבנות הגנה ולשוב לעקרונותיו המסורתיים. רק כך הוא יוכל לעמוד באתגרים שאורבים לו בשנים הקרובות.
ועבור ישראל המסר פשוט. הסביבה האסטרטגית רק הולכת ונעשית מורכבת יותר. ארצות הברית נותרה מרכזית, אך היא מאזנת בין יבשות. אירופה מאוחדת מבחינה רטורית אך לא אחידה מבחינה אסטרטגית. ואסיה כבר אינה זירה רחוקה; היא העיקרון המארגן של התכנון האמריקני. ואת התשובה לשאלה כיצד נראית המדיניות הביטחונית האמריקנית בפועל, ייתכן שנקבל בקרוב מעל שמי טהרן.
עוד טורי פרשנות של אלחנן שפייזר
