מטוסי קרב סעודיים ביצעו השבוע תקיפות אוויריות בתימן ופגעו ביעדים סמוך לעיר הנמל מוקאלה שבמזרח המדינה. על פניו, מדובר בפרק נוסף במלחמת האזרחים הארוכה והמתישה שרוב העולם כבר מזמן הפסיק לעקוב אחריה. אולם בפועל מדובר בתקרית חריגה בהרבה: התקיפות כוונו לא נגד החות'ים או שלוחות אחרות של איראן, אלא נגד כוחות המזוהים עם איחוד האמירויות – בעלת בריתה הערבית הקרובה ביותר של ערב הסעודית.
לדברי גורמים סעודיים, ההפצצות נועדו לפגוע במשלוחי נשק וברכבים משוריינים שהועברו למיליציות בדרום תימן ללא אישור הממשלה התימנית הרשמית, שזוכה בהכרה בינלאומית. הכוחות המדוברים קשורים למועצת המעבר הדרומית – תנועת בדלנית הזוכה לתמיכה פוליטית וצבאית מאבו-דאבי. המסר מריאד היה חד וברור: ערב הסעודית לא תשלים עם מהלכים צבאיים חד-צדדיים בתימן, גם כאשר האחראית להם היא בעלת ברית.
כלי רכב צבאיים של כוחות מועצת המעבר הדרומית בתימן, שהותקפו על ידי סעודיה בנמל מוקאלה | צילום: AFP
התקיפה הישירה מבטאת הסלמה חדה במתחים ארוכי-השנים בין הסעודים לאמירותים סביב עתידה של תימן. במשך קרוב לעשור נלחמו שתי המעצמות המפרציות זו לצד זו נגד המורדים החות'ים. אך כעת לראשונה השתמשה ערב הסעודית בכוח צבאי כדי לרסן את שאיפותיה של שותפתה, ובכך חשפה קרע שהלך והתרחב בשקט בשנים האחרונות.
הכי מעניין
למה דווקא עכשיו?
הטריגר המיידי מצוי בדרום תימן ובמזרחה, שם החל להשתנות מאזן הכוחות בתוך המחנה האנטי-חות'י. בשבועות האחרונים הרחיבו כוחות המזוהים עם מועצת המעבר הדרומית את שליטתם בחלקים ממחוזות חצרמוות ואל-מהרה; אזורים המרוחקים מקווי החזית העיקריים מול החות'ים, אך כאלה שנושאים חשיבות אסטרטגית גבוהה במיוחד. התקדמות הארגון החלישה עוד יותר את סמכותה השברירית ממילא של הממשלה התימנית הרשמית – אותה ממשלה שהסעודים התערבו כדי להגן עליה אי-אז ב-2015.
כוחות חמושים של מועצת המעבר הדרומית בעיר עדן | צילום: EPA
מנקודת מבטה של ריאד מדובר בקו אדום. הסעודים השקיעו שנים בניסיון לייצב את תימן באמצעות דה-אסקלציה: קידום הפסקות אש, מגעים עקיפים עם החות'ים וצמצום הדרגתי של טביעת הרגל הצבאית שלה. אולם האסטרטגיה כולה נשענת על הנחה בסיסית אחת: שאף גורם בתוך תימן לא ישנה את המפה באופן חד-צדדי. אולם מאמציהם של הבדלנים איימו על כך בדיוק, והגבירו את הסכנה שתימן תחולק בפועל לאזורי השפעה נוספים, מעבר לזו הקיימת בין הממשלה והחות'ים.
גורמים סעודיים הציגו את התקיפות האוויריות כמהלך לאכיפת סדר, ולא כחידוש הלחימה – אולי בדומה לתקיפות ישראליות בלבנון. אך העיתוי מרמז על יעד ממוקד יותר: אזהרה שלא כוונה רק לבדלנים, אלא גם לפטרונים שלהם באבו-דאבי, שמנסים לקנות השפעה בשטח שהסעודים מגדירים כשלהם. כך, בתקיפת משלוחי נשק שהועברו ללא תיאום לכאורה, שידרו הסעודים שהם לא מוכנים לקבל שרשראות פיקוד מקבילות או אג'נדות צבאיות עצמאיות בשטח, גם – ואולי במיוחד – כאשר מדובר במדינות ידידותיות.
בעצם ערב הסעודית מבקשת שכנה מאוחדת וקלה לניהול, ויציאה מסודרת ממלחמת אזרחים ארוכה ויקרה. עלייתם של הבדלנים התימנים – והגיבוי החיצוני שהם זוכים לו – מצביעים על אפשרות לעתיד שונה לחלוטין שאותו הסעודים ינסו למנוע, אולי בכל מחיר.
מטוס F-35 של חיל האוויר הסעודי | צילום: EPA
מי היא מועצת המעבר הדרומית, ומדוע האמירותים תומכים בה?
מועצת המעבר הדרומית היא תנועה פוליטית-צבאית מאורגנת היטב, השולטת בחלקים נרחבים מדרום תימן, ובהם עיר הנמל עדן. דרישתה המרכזית פשוטה: השבתה של דרום תימן כמדינה עצמאית, תוך ביטול האיחוד עם הצפון משנת 1990.
איחוד האמירויות תומכות במועצת המעבר מזה שנים, באמצעות מימון, אימון כוחות ושיתוף פעולה בין-לאומי פוליטי. לתמיכה הזו אולי ישנם שורשים אידיאולוגיים, אך היא בעיקר מונעת מאינטרס. הנהגת האמירויות רואה בבדלנים שותפים אמינים יותר מהממשלה המרכזית החלשה בתימן, במיוחד במאבק בטרור של ארגונים אסלאמיסטיים. לא פחות חשוב מכך, מועצת המעבר שולטת בשטחים לאורך נתיבי שיט ונמלים מרכזיים, המשתלבים באסטרטגיה הימית והמסחרית הרחבה של האמירויות בים האדום ובמפרץ עדן. וכמובן שאי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בגוף פוליטי אלטרנטיבי לממשלה, ועל כן דרך אלטרנטיבית להשיג השפעה במדינה.
עוד כתבות בנושא
ערב הסעודית העלימה עין מהסידור הזה כל עוד נותר תחום ומוגבל. מועצת המעבר הייתה שימושית במאבק נגד החות'ים ותרמה ליציבות יחסית בדרום. אך הדחיפה האחרונה אל מעבר למעוזיה המסורתיים – בגיבוי נשק חדש וללא תיאום עם הסעודים – חצתה גבול. מבחינת ריאד הסוגייה אינה אוטונומיה דרומית כשלעצמה, אלא התקדים של גורם הנתמך בידי האמירויות שמנסה לעצב בכוח את עתידה של תימן.
האם אנחנו בדרך למלחמה במפרץ?
חרף הדרמה הגדולה שבתקיפות סעודיות על כוחות אמירותיים, לא מדובר בקרע בלתי ניתן לאיחוי בין ריאד לאבו דאבי, אלא בעימות מבוקר בתוך ברית שהאינטרסים שלה אינם חופפים עוד במלואם. שני הצדדים משדרים אי-נחת, אך אף אחד מהם אינו מעוניין בהסלמה.
עד כה נמנעו האמירותים מביקורת ישירה על התקיפות. גורמים סעודיים הציגו מצדם את ההפצצות כאכיפת ריבונות תימנית ולא כנזיפה במדיניות האמירותית. השפה הזהירה משקפת מציאות ברורה: ערב הסעודית והאמירויות שזורות זו בזו כלכלית, דיפלומטית ואסטרטגית. אף אחת מהן לא רוצה להפוך את תימן לזירה לסכסוך מפרצי רחב.
אזרחים עם דגלי דרום תימן, בעצרת תמיכה במועצת המעבר הדרומית בעיר עדן | צילום: EPA
עם זאת, העימות חושף פער ממשי. ערב הסעודית מתעדפת יציבות לאורך גבולה הדרומי וליציאה עתידית מתימן במסגרת מדינה מאוחדת. איחוד האמירויות מצידה מתעדפת השפעה, במיוחד סביב נמלים, נתיבי סחר ואיים אסטרטגיים, גם אם המשמעות היא מדינה תימנית רופפת או מקוטעת.
תימן איננה הזירה הראשונה שבה צפים הפערים הללו. נראה שבשנים האחרונות ערב הסעודית ואיחוד האמירויות מצאו את עצמן תומכות בגורמים שונים בסכסוכים מסודאן ועד לוב, אף שהן ממשיכות לתפקד כבעלות ברית קרובות. אך תימן היא זירה רגישה במיוחד עבור ריאד, והרגישות הזו היא שסדקה את שיתוף הפעולה והובילה למקרה הקרוב ביותר להתכתשות ישירה בין שתי המפרציות עד כה.
מי מרוויח מהמתח הזה?
נראה שהמרוויחים המיידיים הם החות'ים. בעוד שערב הסעודית ואיחוד האמירויות מנהלות את חילוקי הדעות ביניהן בדרום, השלוחה האיראנית בצפון נתונה ללחץ מופחת ולמגבלות מתואמות פחות. המחנה האנטי-חות'י המפוצל מחליש את ההרתעה הצבאית והמדינית ומקשה על כל ניסיון לכפות תנאים במשא ומתן עתידי.
באופן טבעי גם איראן מרוויחה בעקיפין. טהרן לא צריכה לנקוף אצבע כאן; די בכך שאסטרטגיית היציאה של ערב הסעודית תהפוך לקשה יותר למימוש. כל סדק פנימי בין ריאד ושותפותיה מגביר את כוח המיקוח של החות'ים ואת חופש הפעולה שלהם, ומקטין את הסיכוי להסדר פוליטי נקי.
מורדים חות'ים בתימן | צילום: EPA
המפסידה הברורה הנוספת היא הממשלה התימנית המוכרת. מלחמת האזרחים הארוכה כבר פגעה קשות בלגיטימציה הפנימית שלה והפכה אותה לתלויה לחלוטין כמעט בתמיכה חיצונית, אך כעת היא נדחקה לשוליים עוד יותר בידי אירועים שהיא לא יזמה ואינה שולטת בהם. סמכותה מאותגרת כעת לא רק בידי החות'ים, אלא גם בידי תנועה בדלנית שזוכה לתמיכתה הפעילה של מעצמה אזורית.
מעבר לתימן, המתח מוסיף שכבה של אי-יציבות נוספת לזירת הים האדום. כאשר נתיבי השיט ממילא נתונים ללחץ וכוחות צבא אזוריים פועלים בקרבה, גם סכסוכי שלוחות מוגבלים מגדילים את הסיכון לפגיעה חמורה עוד יותר בחופש השיט באזור.
איפה האמריקנים בכל זה?
תפקידה של וושינגטון הוא בעיקר של מנהלת בחוסר רצון. לארצות הברית אין עניין בהסלמה מחודשת בתימן, בקרע סעודי-אמירותי, או בשיבוש נוסף של נתיבי השיט בים האדום. עדיפותה היא בלימה: מניעת התרחבות המלחמה, שמירה על יישור קו בין בעלות ברית, ומניעת התעצמותה של איראן.
עוד כתבות בנושא
גורמים אמריקניים קראו לריסון ולתיאום והציגו את הזירה התימנית ככזו שצריכה לנוע לכיוון של יישוב ולא הסלמה. אך מנופי ההשפעה של ארצות הברית מוגבלים. לאחר שנים של מעורבות, וושינגטון חוששת מלהיגרר עמוק יותר לעוד סכסוך אזורי – במיוחד כזה הנובע מאג'נדות מתחרות של שותפותיה.
בפועל המשמעות בשלב הזה היא דיפלומטיה שקטה. ארצות הברית לא שואפת לסיים באופן סופי את המלחמה בתימן בשלב הזה, אלא מנסה למנוע הסלמה מחדש בשטח.
מה המשמעות עבור ישראל?
במישור המעשי המשמעות היא סיבה נוספת לעיכוב הנורמליזציה המדוברת בין ערב הסעודית לישראל. כידוע, האפשרות הזו כבר הוקפאה בעקבות המלחמה בעזה וההשלכות האזוריות שבאו בעקבותיה. התנודתיות המחודשת בתימן רק מחזקת את זהירותה של ריאד, בוודאי מאחר שישראל מנהלת קשרים רשמיים עם איחוד האמירויות ובעלת אינטרסים משלה בתימן ובים האדום. ההנהגה הסעודית ממוקדת כעת בניהול אי-יציבות, ובוודאי שלא בהוספת סיכון דיפלומטי. עימות, אפילו מוגבל ביותר, עם כוח הנתמך בידי האמירויות בתימן מדגיש עד כמה המרחב האזורי מפוצל.
עוד כתבות בנושא
מבחינת ריאד נורמליזציה עם ישראל נותרה אפשרות אסטרטגית, לא עדיפות דחופה – ובוודאי שלא מהלך מדיני שיש לקדם כל עוד סכסוכים קשורים במזרח התיכון נותרו בלתי-פתורים.
ההשוואה לאיחוד האמירויות רלוונטית כאן. אבו דאבי, שכבר מחויבת להסכמי אברהם, יכולה להרשות לעצמה להפריד בין מערכות היחסים שלה – לשמר קשרים עם ישראל ובמקביל לקדם אינטרסים עצמאיים בזירות אחרות, ובהן תימן. אולם בשלב הזה נראה שערב הסעודית בוחרת שלא לפעול כך. גודלה, מעמדה הסמלי וחשיפתה לתגובת-נגד אזוריות מציבים גבולות מחמירים יותר.
ישנה השפעה נוספת על ישראל, והיא שהמרוויחים מהסכסוך בתימן הם אויבים שישראל פועלת לסכל מזה תקופה ארוכה: התעצמות אפשרית של החות'ים – שהכריזו מלחמה ב-7 באוקטובר ופועלים בדרכים שונות כדי לתקוף את ישראל ולסכל פעילות חופשית בים האדום – היא לא התפתחות חיובית. ואותו הדבר נכון כמובן גם להתחזקות אזורית איראנית. ישראל מנסה לחנוק את טהרן פוליטית, מדינית וצבאית; אז כמובן שהיא לא מעוניינת הצלחה איראנית, גם הזעירה ביותר.
בסוף, כנראה שלא מדובר כאן במלחמה אזורית מתחממת, אלא בתנודה נוספת במשחק השחמט הארוך והסבוך המתקיים במזרח התיכון. ברמה המקומית הסעודים ימשיכו להתמקד בביצור האזורים שתחת השפעתם לקראת אפשרות עתידית להסדר קבוע עם החות'ים, והאמירותים ייאלצו לחשב את צעדיהם בהתאם. האמריקנים ימשיכו לנסות להשליט סדר, וישראל תבחר בדרך האמצע שתהיה טובה ביותר לחיזוק מעמדה האזורי.