הדרך לבית הלבן: סיפורו האישי של ג'יי די ואנס מסביר את עליית טראמפ

"פייר מנאר, מחבר דון קיחוטה", הוא סיפור קצר מאת הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, על אדם שהחליט לכתוב מחדש את "דון קיחוטה", טיוטה אחר טיוטה, מעצמו, עד שיגיע לשלמות שהיא ההעתק המדויק של דון קיחוטה המקורי. מנאר הצליח להפיק פרקים בודדים מן המשימה ההירואית, אבל קריאתם מעלה השתוממות על ההישג הספרותי המרהיב. אותן מילים עצמן שנכתבו במאה ה־17, נקראות אחרת לחלוטין כשהן באות מעטו של בן המאה ה־20. הטקסט הוא אותו טקסט, אבל הקפיצה בזמן ובמקום מחייבת קריאה שונה לגמרי.

נזכרתי בפייר מנאר כשקראתי את "אמריקה השנייה: זיכרונות ממשפחה ותרבות במשבר". הספר "Hillbilly Elegy", כשמו האנגלי, נכתב בשנת 2016 על ידי בוגר אלמוני של בית הספר למשפטים של ייל, אחד בשם ג'יי־די ואנס. בפתיחתו, המחבר בן ה־31 מתנצל על היומרה שבכתיבת ספר זיכרונות לפני שהוא השיג דבר בחיים מלבד היותו בוגר של ייל. ועדיין, הספר מצדיק את עצמו. הוא מתאר אדם שחווה ילדות קשה בעיירת עוני לבנה, ומשרטט בבהירות ובחדות את חיי השבט הלבן הנשכח והמבוזה של אמריקה.

לעומת זאת, מחבר הספר "אמריקה השנייה", שמה של הגרסה העברית שראתה אור לאחרונה, הוא כבר סגן נשיא ארצות הברית של אמריקה, ואנו קוראים אותו בהתאם לפרט הזה, שמשנה את חשיבותו של הספר ואת אופן ההסתכלות שלנו עליו. באופן מרהיב ומצטנע כאחד, ואנס מתנצל על כתיבת ספר זיכרונות אף על פי שלסגן הנשיא יש כל הזכות שבעולם ללמד אותנו על כור מחצבתו. ואנס, באופן שאינו אופייני לפוליטיקאי, מספר בגילוי לב על קשייו ועל משפחתו מלאת הבעיות, ואינו מהסס למתוח ביקורת גם על האנשים שאיתם גדל ועל בסיס הבוחרים שלו. ועדיין, ההצהרה שלו חדה כתער: "אמריקאים קוראים להם הילבילים, רדנקס, ווייט טראש. אני קורא להם שכנים, חברים, משפחה", הוא מתריס מול המיינסטרים באמירה נוגעת ללב.

גם כריכותיהם של שני הספרים שונות. על הראשון, בהוצאת הרפר קולינס, מופיעה תמונה של בית כפרי ופיסת אספלט של כביש, וברקע נשקף הנוף של הרי האפלצ'ים. "כאן גדלתי", אומרת הכריכה, "קראו את הספר ותעמדו שם בעצמכם". שמו של הספר, Hillbilly Elegy, עובר בחדות מאותה מילת גנאי עממית לאנשי ההרים הבורים, למילה האקדמית Elegy, קינה – כמסמל את האיחוד בין רגליו של המחבר, הנטועות בחיק משפחתו ההילבילית, עם ראשו בוגר ליגת הקיסוס.

לא כן "אמריקה השנייה", בהוצאת ספריית שיבולת. על הכריכה מצויר ילד עני עומד מול הבית הלבן. הכריכה מגלמת הן את החלום האמריקאי שמגולם בדמותו של ואנס, האביון העולה מאשפות ונוחל כיסא כבוד, והן את הפער שעדיין קיים בין האליטה השלטת ובין האנשים קשי היום של רצועת החלודה במערב התיכון של אמריקה. שם הספר רומז למושג "ישראל השנייה", שאבישי בן־חיים הפך אותו לפופולרי. כמו בישראל, גם באמריקה יש שבט שאוהבים לבוז לו, שבט שהתנער ועלה לגדולה פוליטית.

התמכרות מסוכנת לקונספירציות

כך או כך, הקריאה בספר מרתקת וסוחפת. ואנס יודע לספר סיפור והוא מוביל אותנו דרך מגוון מסחרר של סיפורי משפחה וחוויות ילדות והתבגרות, טובות ובעיקר קשות. מהדוד פט שהכה אדם עד סף מוות רק משום שהעליב את אמא שלו, דרך האם המכורה לסמים ודמויות האב המתחלפות בקצב מסחרר, ועד חוויותיו של ג'יי־די בוגר האוניברסיטה המגיע לארוחה במסעדה יוקרתית ואינו מבין מדוע לעזאזל ל"מים המנצנצים" (sparkling water) יש טעם נורא של קולה בלי תרכיז הטעם.

לא מעט ספרים משתייכים לסוגה של "הייתי עני ובור, נחלצתי משם ועכשיו אני משכיל ונאור". ואנס מצליח להיחלץ מרוב הבורוֹת שספרים כאלה נופלים אליהם. הוא איננו מתנשא מעל המשפחה והקהילה שבהן גדל, ואיננו מוביל אותנו לסיור נוסח נשיונל ג'יאוגרפיק בכפרים הנידחים כדי להצביע על הפראים ודרכי הגידול המשונות שלהם. מצד שני, הוא גם נמנע מדביקות יתר ומהאדרה של אורחות חיים פגומים.

ואנס אינו מהסס למתוח ביקורת על החברה שממנה הגיע. הוא מתאר חברה עם קודי כבוד קשוחים, שרואה באלימות פתרון מובנה לבעיות רבות. פעם אחר פעם הוא מתאר אנשים בקהילה שאינם עובדים קשה משום שנכנעו לעצלות, תוך עטיפתה בנימוקים שונים. הוא מספר על חבר לעבודה שהיה יוצא ביום אחד לחמש הפסקות שירותים שאורכן יותר מחצי שעה, ועל אישה שהייתה "מלכת רווחה" – כלומר ידעה כיצד לקמבן ולהשיג הטבות ממדינת הרווחה מבלי לטרוח לעבוד. הסקרים, אומר ואנס, מתארים את אנשי האזורים האלה כמי שעובדים קשה, אבל זה בעיקר משום שהאנשים האלה משקרים לעצמם ומשקרים גם בסקרים.

ביקורת פנימית נוקבת אחרת של ואנס היא כלפי הנטייה הקונספירטיבית של חלק מהימין האמריקאי. הנתק בין האליטות למעמד הפועלים הגיע למצב שבו התקשורת הממוסדת כל־כך לא אמינה, עד שאנשים מוכנים להאמין שאובמה הוא חייזר שמנסה להרוס את המדינה, שפיגועי 11 בספטמבר היו תוצאה של קונספירציה, שהטבח בבית הספר "סנדי הוק" תוכנן מלמעלה כדי לקדם חקיקה שתגביל החזקת נשק, ועוד ועוד.

הקונספירטיביות, אומר ואנס, לא רעה רק כי היא שקרית: היא רעה כי היא מכניסה את האדם לתחושה קורבנית חסרת אונים, ומונעת ממנו לעבוד כדי להצליח – וכשהוא נכשל, היא מספקת לו כר נוח להאשמות. ואנס מספר על מכר שאמר לו שעזב את מקום העבודה כי נמאס לו לקום בבוקר לעבודה, אבל בפייסבוק הוא התלונן על "הכלכלה של אובמה" שהרסה את חייו.

בשנים שחלפו מאז כתיבת הספר, הנטייה הקונספירטיבית התעצמה מאוד בארצות הברית. גורמי ימין כמו קנדס אוונס קידמו והפיצו תאוריות קונספירציה בתחומים רבים, מחיסוני קורונה ועד שליטת היהודים באמריקה. תיאוריות אנטישמיות קונספירטיביות, שני מוטיבים שצועדים יד ביד מאז ימי "הפרוטוקולים של זקני ציון", הגיעו גם לשדרנים פופולריים כמו טאקר קארלסון – לעיתים רבות במסווה של "אנחנו רק שואלים שאלות", או "הנה דעה אחרת, אומנם קיצונית אבל כזו ששווה לחשוב עליה". למרבה הצער, מגמה קונספירטיבית כזו קיימת גם בקרב חוגים בימין הישראלי, ואת אותה ביקורת על ניתוק מהמציאות ותחושת קורבנוּת משתקת ניתן להחיל גם עליהם.

במישור אחר, מודגש יותר, ואנס מציב זרקור רב עוצמה על תדמית ה"מוחלשים" המוצמדת באמריקה לאוכלוסיות לא־לבנות – שחורים ("אפריקאים"), היספנים ("לטינים"), אינדיאנים ("ילידים"). בשונה מהדימוי הזה הוא מתאר אנשים השייכים לאמריקה השנייה, המשתרכת מאחור, אמריקה חבולה ומוכה ולא־סימפטית – אבל הם לבנים ולכן פריווילגים באופן אוטומטי. ההנגדה בינם ובין שחורים משכילים עם אנגלית מושלמת כמו ברק אובמה יוצרת קצר מושלם במוחם של אנשי שמאל אמריקאים. אולי זו אחת הסיבות להצלחתו של הספר; הוא מגיש אמת לא נעימה על הנרטיב השגוי שמחלק את החברה לקבוצות גזעיות מובחנות בנוסח שאלוני הקבלה לאוניברסיטאות העילית באמריקה, ומעניק נקודות־פריווילגיה לכל אחד על בסיס גזעו.

לא בשורה מתוקה

ואנס של 2016 אינו איש פוליטי ואף לא הוגה דגול. הניתוח הפוליטי בספר בנוגע לשורשי המצב העגום אינו בשל. הוא מזכיר כמה פעמים הוגים כמו צ'ארלס מאריי, העומדים על תרומתה של מדינת הרווחה להעמקת העוני והנחשלות באמריקה, אך ואנס עצמו אינו מעמיד משנה סדורה בתחום, לשמאל או לימין. מצד אחד העצלות היא אשמת העצלים, שצריכים לקחת את עצמם בידיים; מצד אחר המדינה מעודדת אותם לעשות זאת, כשהיא מפזרת מענקים בלי מחשבה וכשהיא מעודדת בעלות על בתים, באופן שמונע מהאדם לעזוב את הסביבה שלו לעתיד טוב יותר; מצד שלישי ואנס מציע צעדי מדיניות מהסוג המקובל של הפניית זרקור לשיפור באלמנטים מסוימים, בהתאם לניסיונו ולמחקר הקיים. כל זה לא מצטרף למשנה פוליטית עקבית וברורה.

"אמריקה השנייה" של ואנס אינה מביאה לנו בשורה מתוקה. זו אמריקה קשה, זועפת, "תרבות במשבר", כמאמר כותרת המשנה של הספר. זו אמריקה שנסחפת אחרי מגפת האופיואידים, וששוררות בה בעיות חברתיות קשות. היא מקבילה יותר מכול לאמריקה השחורה, אך מקבלת הרבה פחות אהדה וסימפטיה.

הספר מציב לפתחנו את שאלת "החלום האמריקאי" והמוביליות החברתית. מצד אחד, הנה ואנס בן העניים שהצליח להגשים את החלום ולהגיע לצמרת. מצד שני, הנה חברים ובני משפחה רבים שלו שמעולם לא היה להם סיכוי אמיתי ללכת בדרכו. אז האם החלום האמריקאי חי ובועט, או שהוא הולך וגוסס? על השאלה הזאת, שבין השאר הביאה לבחירת הנשיא טראמפ וסגנו, איננו מקבלים תשובה ברורה, ואולי אין אחת כזו.

Hillbilly Elegy של בוגר ייל הצעיר, או "אמריקה השנייה" של סגן הנשיא – בתרגום המשובח כהרגלו של אלחנן שפייזר – הוא לא רק ספר חשוב אלא בעיקר ספר טוב. קחו אותו לידיכם ולוו את ואנס במסעו מה"הולר" באפלצ'ים, דרך עיירת הכורים מידלטאון, ועד השירות בחיל הנחתים והשקידה במסדרונות ייל. המחשבות על המצב החברתי באמריקה, ואולי גם על מקבילות בישראל, עשויות ללוות אתכם זמן רב אחרי הקריאה.