בשבוע שעבר נורה למוות צ'רלי קירק בן ה־31, באירוע של ארגון "נקודת מפנה ארה"ב" ביוטה. אומנם בתקשורת הישראלית האירוע התקבל באדישות מה, כמעט בהשתוממות על כך שהרצח נחשב לדרמטי כל כך בארה"ב. צ'רלי קירק? מי בכלל מכיר אותו?
ובכן, לכל אמריקני ברור שהקליע שרצח את קירק הסיט את ההיסטוריה האמריקנית לנתיב חדש ומסוכן. מי שלא מכיר את היזם והמוביל של "נקודת מפנה", תנועת ההמונים השמרנית החשובה בעולם היום, מפגין חוסר התמצאות ניכר בארה"ב. למשל, קירק יזם את הצטרפות רוברט קנדי – היום שר הבריאות – לטראמפ, וההכרזה נעשתה בכנס התנועה. סגן הנשיא ג'יי־די ואנס היה חבר טוב של קירק, וליווה אישית את ארונו. קירק היה גם קרוב לטראמפ וליווה אותו ואת בנו בקמפיינים.
יתר על כן, תוצאות הבחירות לנשיאות מעידות על השפעה ברורה של "נקודת מפנה", שחוללה מפנה במגמת הצבעה היסטורית. עד הבחירות האחרונות לנשיאות, רק שליש מהצעירים עד גיל 25 הצביעו לרפובליקנים. בדרך כלל הדמוקרטים זוכים בנקל בקול הצעיר, בין השאר בשל השפעת האקדמיה. והנה, בבחירות האחרונות הצביעו לטראמפ כ־10% יותר, בשיעור שמתקרב לחצי מהצעירים.
הכי מעניין
קירק(משמאל) עם ג'יי־די ואנס בוושינגטון, בחודש ינואר | צילום: אי. אף. פי
מדובר בשינוי מגמה דרמטי. ברור שהרדיקליזציה בשמאל, על תוצאותיה ההרסניות, יצרה בקרב הצעירים צורך ממשי בחלופה. אך מי שסיפק אותה, בכישרון, תבונה ומנהיגות מטיפוס מעודן ולא אגרסיבי, לא היה טראמפ, אלא צ'רלי קירק. הוא נגע בנפשות מיליוני אמריקנים צעירים וחולל שינוי תרבותי עצום, שהתבטא פוליטית בהצבעה לטראמפ, אבל הוא הרבה יותר עמוק ורחב מכך.
קירק עשה משהו שנחשב בלתי אפשרי: הוא ביסס את תפיסת העולם הרפובליקנית, השמרנית והדתית, בתוך האקדמיה האמריקנית. הוא הטה את הזרם התרבותי והערכי בתוך המוסד הנעור, החזק, והאבוד ביותר.
כיצד הוא חולל זאת? קירק נהג להתווכח בקמפוסים, במשך שעות ארוכות, עם שלל פרוגרסיבים ו"נעורים" שטופי מוח. הם היו עולים לטעון נגדו בשרשרת דוברים – לעיתים בקללות וצעקות – והוא עמד מולם לבדו, ענה לשאלות ואתגר את תפיסת עולמם. האירועים הללו הפכו להמוניים, עם קהל של אלפי סטודנטים. ומההצגה האידאולוגית הכי טובה בעיר גם הופקו שלל סרטונים שהגיעו למיליונים רבים.
עוד פרט חשוב כאן. קירק בא לדיבייט באוניברסיטה נטול תארים אקדמיים. הוא היה אוטודידקט – לעדותו קרא 100 ספרים בשנה – שהדגים בדיונים רבים אחיזה בידע רב יותר משיש לסטודנטים שמתפלמסים איתו. במידה רבה הוא ניפץ את האשליה שתואר אקדמי מספק השכלה, והראה לצופים מהצד, בוויכוח אחר ויכוח, בנימוס ורצינות, שמדובר בהונאה: האוניברסיטה הפכה למכונת אינדוקטרינציה שמייצרת בורות, כדי להרוויח נאמנות לאידאולוגיה רדיקלית.
בזמן קצר גייס קירק מאות מיליוני דולרים ומאות אלפי חברים, והפך לתופעה בלתי ניתנת לעצירה. עשרות מיליוני צעירים, מימין ומשמאל, שמעו אותו. ההסכת שלו שגשג. הסרטונים שלו הפכו לחלק מהחיים התרבותיים, הפוליטיים והערכיים של הדור הצעיר. ככל שהנעורות התבססה באקדמיה, כך גם הלכה והתבססה "נקודת מפנה", שהצילה אינספור נפשות מבלבול הזהות, הדיכאון והחרדה שגוזרת הנעורות על צעירים רבים כל כך.
בזכות מנהיגותו ואישיותו הפך קירק לדמות משמעותית בחיי האמריקנים, מהצעירים ועד לצמרת הרפובליקנית שנמצאת היום בשלטון. הם לא העריצו אותו ככוכב רוק או ספורט מרוחק, אלא אהבו אותו כאדם, כמו שהשמאל אהב את אובמה – אולי המקביל הטוב ביותר לקירק משמאל – כפורץ דרך, מורה דרך ומודל לחיקוי. מבחינה תרבותית ואידאולוגית, "נקודת מפנה" הפכה למוסד משפיע יותר מהמפלגה הרפובליקנית.
משום כך הרצח מסעיר את ארה"ב עד כדי דיבורים על חשש ממשי ממלחמת אזרחים, להפתעתה של התקשורת המקומית שלנו, שהכירה את קירק אפילו פחות משהיא יודעת משהו על "ספרטה". אלא שאז החלו להגיע התגובות לרצח – והמצב הפך לעוד יותר טעון.
עוד כתבות בנושא
חלק מהפוליטיקאים ואנשי התקשורת האשימו את קירק עצמו כמי שגרם לרציחתו שלו, בהיותו מסית ומחולל שנאה (כלומר, ימני ודתי). אחד הפרשנים בערוץ הרדיקלי MSNBC לא רק האשים אותו, אלא גם השתעשע באמירה שאולי אחד ממעריציו חגג בירי ופגע בו; הפרשן הזה פוטר. לאחר מכן השמאל גם החל לקדם את הטענה – שכל הממצאים מראים שהיא שקרית – שהרוצח לא עבר רדיקליזציה שמאלנית, אלא להפך, היה ימני קיצוני.
גרועות מכך בהרבה היו שפע של תגובות ברשתות החברתיות שחגגו את הרצח בהתלהבות ושנאה מודגשות. הנה דוגמה אחת: אחות במוסד בריאותי לילדים באטלנטה צייצה (בצנזורה מתבקשת): "'יש לו ילדים'. ש... הילדים שלו. ש... אבותיו, בעיקר [ה...] שילדה אותו".
לצד סרטוני התדהמה והאבל של אוהביו, שטפו את הרשת סרטוני צהלה, ריקוד ושירה של שנאה פתולוגית לאדם שבסך הכול התווכח מעמדה שמרנית ושכנע רבים בסבלנות והומור. יש משהו כמעט לא אנושי בסרטוני החגיגה המעוותים על הרצח המזעזע, שתועד מקרוב, ושהתבצע לעיני אלפים, כולל אשתו ושני ילדיו הקטנים של קירק. בנוסף היו גם "משפיעני רשת" משמאל שסירבו לגנות את הרצח ואפילו לעגו לאשתו האבלה.
לאן ארה"ב הולכת מכאן? קשה לדעת. איך היה מגיב השמאל לו אובמה היה נרצח ובימין היו פורצים במסיבות שמחה ולעג למישל ושתי בנותיו? רחובות בוערים הם כנראה האפשרות העדינה בתרחיש הזה.
אומנם יש כמה בשמאל שמנסים להציל את המצב, כמו ברני סנדרס או בריאן סטלטר, שביקשו מהשמאל לשוב מיד לעיקרון הדמוקרטי של "שימוש במילים במקום באלימות". אבל קשה להאמין שיצליחו. הפתולוגיה כבר עמוקה. השמאל הטיף במשך שנים ש"מילים הן אלימות", ומיליוני שטופי מוח בטוחים שאין הבדל בין מילה של "פאשיסט נאצי" לקליע של נעור קדוש.
למרבה הצער, חלק ניכר מהתופעות הללו – שלילת הימין ושנאת הימין, רטוריקה שלוחת רסן, הערצת כוח ואלימות, והרבה בורות וניתוק מהמציאות – בהחלט מיובא לכאן. אין לנו צ’רלי קירק ישראלי, אבל שמאל שבטוח שאלימות נגד הימין היא צדק ומוסר, שיצדיק ויחגוג רצח של ימני בולט השנוא עליו, מזה כנראה יש ויש.