האם ביס הוא רק ביס, או גם הצהרה? האם הצלחת שלנו משקפת רק טעם אישי, או אולי עמדה פוליטית או מחאה תרבותית? במילים אחרות: האם אנחנו באמת מה שאנחנו אוכלים? במילים אחרות: האם אנחנו באמת מה שאנחנו אוכלים? שאלות אלו, שבעבר נשמעו פילוסופיות או אזוטריות, מעסיקות בימים אלה את דעת הקהל באיטליה, שם נפתח מחדש דיון ישן אך שוב לוהט. דיון על אוכל, זהות ואידיאולוגיה.
הכול החל באירוע הקולינרי המפורסם "פסטות האנטי־פשיסטיות" שמארגנת אגודת הפרטיזנים ANPI מדי שנה ב־25 ביולי. למעשה, מדובר במחווה קולינרית־היסטורית: פסטה בחמאה וגבינה, בדומה לזו שחילקו האחים צ'רבי האנטי־פשיסטים לשכניהם בשנת 1943, ביום שבו נפל מוסוליני. אז, הפסטה סימלה חירות. היום, לטענתם, היא כבר איננה רק עניין של טעם - אלא הצהרה פוליטית לכל דבר.
פסטה וריזוטו | צילום: שאטרסטוק
סדנה משפחתית להכנת פסטה. | צילום: סופגי
פסטה בסיר אחד. | צילום: אפרת ליכטנשטט
מוכר אורז בוויאטנם, אילוסטרציה. | צילום: EPA
אורז עם פטריות וערמונים. | צילום: עֹז תלם
בתגובה לאירועי המתוקשר, קם ג'ו פורמג'ו, חבר מועצת מחוז ונטו מטעם מפלגת הימין "האחים של איטליה", והכריז בקול דרמטי: "אני משיק את הריזוטו האנטי־קומוניסטי הרשמי". כן כן, ממש כך. ואז המשיך: "בעוד הם רוצים לראות את כולנו אוכלים פסטה לבנה ועצובה, אני מציע לכם ריזוטו כמהין מהרי הקולי בריצ'י - ריזוטו שמפיץ ניחוח של חירות ושל ונטו האותנטית."
הכי מעניין
ובכן, מעבר להצהרות של פורמג'ו ולמסורת של האחים צ'רבי, השאלה האמיתית נותרת פתוחה: האם יש אמת ברעיון שפסטה היא שמאל, ואורז הוא ימין? אם נחזור אחורה בזמן, נגלה שהקשר בין פסטה לאנטי־פשיזם אינו מקרי ונשען על סיפור אמיתי: אותה ארוחה שארגנו האחים צ'רבי לאחר נפילתו של הדוצ'ה. אך מדוע בחרו דווקא בפסטה? האם משום שהפשיסטים לא אהבו אותה?
ראש ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני. | צילום: EPA/ETTORE FERRARI
לפי ההיסטוריון אלברטו גרנדי, מערכת היחסים בין הפשיזם לפסטה הייתה "עכורה מההתחלה - אולי אפילו עוד לפני המצעד על רומא". מוסוליני עצמו, יליד רומאניה, ככל הנראה לא היה צרכן נלהב של פסטה, כמו רוב האיטלקים באותם ימים, למעט תושבי נאפולי וסיציליה. יתרה מזו, הפסטה הפכה לפופולרית דווקא באמריקה, בקרב קהילות המהגרים האיטלקיים, וזה הספיק כדי להפוך אותה ל"זרה" בעיני המשטר.
"הרורליזם, אידיאל החיים החקלאיים שעמד בבסיס הפשיזם, ראה בפסטה מוצר עירוני, תעשייתי וזר", מסביר גרנדי. "בעיני השלטון, העם הפשוט ניזון ממרקים, נזידים ופולנטה - לא ממקרוני." לכן המשטר הפשיסטי לא רק התנגד לפסטה, אלא טיפח גם תחליף: האורז. בשנת 1931 הוקם "המכון הלאומי לאורז" שיצא בקמפיין נרחב לעידוד צריכת אורז ברחבי איטליה.
עוד כתבות בנושא
הקמפיין זכה לגיבוי מפתיע מהתנועה הפוטוריסטית: תנועה אמנותית ופוליטית איטלקית שפעלה בתחילת המאה ה־20 ושאפה לבטא את הדינמיות, המהירות והטכנולוגיה של החיים המודרניים. ב"מניפסט של המטבח הפוטוריסטי", שפורסם באותה תקופה, הביע הסופר והוגה הדעות הפוטוריסטי פיליפו תומאזו מארינטי, סלידה ברורה מהפסטה.
"שלא כמו לחם ואורז, הפסטה היא מזון שנבלע מבלי ללעוס", הוא כתב. "היא מתעכלת כבר בפה, והרוק מחליף את תפקיד הלבלב והכבד. התוצאה: עייפות, פסימיות, נוסטלגיה ונטייה לנייטרליות". או במילים אחרות: פסטה מחלישה את הרוח הלאומית. ריזוטו, לעומת זאת, מזין את הפטריוט. עם זאת, למרות מיתוגה כשמאלנית, גם הפסטה לא חפה מהסתבכויות אידיאולוגיות.
מטס באיטליה | צילום: EPA/FABIO FRUSTACI
ממש לא מזמן, בשנת 2021, מצאה את עצמה חברת הפסטה הפופולרית La Molisana בלב סערה, כשהמשיכה לשווק שני סוגים של פסטה בשמות המעוררים זיכרונות קולוניאליים: "אביסינה" (אתיופיה לשעבר תחת שלטון איטלקי) ו"טריפולינה" (לוב). ארגון ANPI מיהר לדרוש מהחברה להבהיר "באופן נחרץ" את ניתוקה מכל זיקה לפשיזם.
ומה באשר לרלוונטיות של הדיון הזה מחוץ לגבולות ארץ המגף? ככל הנראה, לתיאוריה אין הרבה אחיזה מחוץ לנוף הפוליטי והתרבותי האיטלקי - ובטח שלא בישראל. במדינת היהודים אין קונוטציות פוליטיות בין פסטה לאורז, ואין מיתוג שמפלג את הצלחת לפי ימין או שמאל. להפך, ייתכן שדווקא כאן הצלחנו לאחד את השניים. כידוע, עם קום המדינה ובזמן מחסור באורז, הורה דוד בן גוריון על ייצור תחליף מקומי: פטיטים. או במילים אחרות - פסטה בצורת אורז. השניים רבים והשלישי זוכה, שוב.