השדולה היהודית הדמוקרטית של מישיגן התכנסה בסוף השבוע שעבר לאירוע "סאמר שמחה" השנתי שלה, אך ליהדות מישיגן לא היה הרבה על מה לשמוח. חרף ניסיונות חוזרים ונשנים לטהר את שמו, המועמד הדמוקרטי לסנאט במדינה, עבדול אל-סייד, הולך ומתברר כמעט כקריקטורה של פוליטיקאי רע ליהודים: הוא מתרועע עם אנטישמים, מתנגד לעצם קיומה של מדינת ישראל, ורק ימים ספורים קודם לאירוע בסוף השבוע הכריז שאם ייבחר, יתנגד לכל מימון ביטחוני לישראל – ובכלל זה מימון למיזמים הגנתיים בלבד כמו כיפת ברזל.
עוד כתבות בנושא
אל תוך הקלחת הזאת נכנסה דנה נסל, התובעת הכללית של מישיגן ויהודייה בעצמה. נסל עלתה לכותרת אך לפני שלושה שבועות כשהודיעה שתימנע מהשתתפות בוועידה השנתית של מפלגתה מתוך חשש להעצמת ההתעמרות על רקע אנטישמי שממנה היא סובלת בחודשים האחרונים. "אני לא רוצה שירדפו אחריי. אני לא רוצה שיטרידו אותי. אני לא רוצה שיצעקו לי ויצרחו עליי. אני לא רוצה לשמוע קריאות בוז מהבמה, בלי קשר למה שאני אומרת", הודתה בשיחה סגורה לפי התקשורת המקומית. "ואני מאמינה שאם אלך, זה מה שיקרה כי זה מה שקורה לי לאחרונה".
כן, אף שהיא אשת שמאל, פרוגרסיבית גאה, לסבית, נסל נאלצה להגביל את נוכחותה הציבורית כי מפלגתה-שלה פשוט נעשתה עוינת מדי ליהודים. אך אם יש אירוע אחד שהיא הרגישה בטוחה להגיע אליו, הרי שזו התכנסות של עמיתיה היהודים הדמוקרטים של מישיגן. אך במקום לדבר על החוויה שלה, להזהיר מפני עליית האנטישמיות או אפילו להתעלם מהמצב ולעסוק רק בנושאי מדיניות טהורים, נסל עלתה לבמה ודרשה בקול רם את כניעתה הפומבית והמוחלטת של יהדות ארצות הברית.
הכי מעניין
על פי הקלטה שהגיעה לידי ה"דטרויט ניוז", נסל הביעה תמיכה איתנה באל-סייד, שעומד במרכז פרץ האנטישמיות המקומי במדינה ואף ישב באירוע באותו ערב. והיא בחרה לעשות את זה באופן המביך ביותר. נכון, הודתה, ההמון כפה "בחירה קשה" על הדמוקרטים. היא גם הודתה כי ישנם "חברי מפלגתנו שמבקשים את השמדת ישראל כמדינה יהודית ומסכנים את כל התפוצה היהודית". אך, הבהירה, הצלת היהודים מהתוכניות הזדוניות של רודפיהם פשוט חשובה פחות מהפרויקט הפרוגרסיבי.
התובעת הכללית של מדינת מישיגן, דנה נסל | צילום: AP
"יש לנו ציווי מוסרי להעמיד את צרכי העולם מעל אפילו האינטרס האישי שלנו, וכן, אפילו את הישרדותנו", אמרה, והמחישה בדוגמה: כמה שווה שימור העם היהודי כששוקלים אותו מול סכנת שינויי האקלים הקטסטרופליים? "מהי הגנה על מולדתם ההיסטורית של אבותינו ודרישה מהמועמדים להכיר בזכותה להתקיים, אם כוכב הלכת שעליו היא שוכנת אינו ראוי עוד למגורים?".
אך היא לא עצרה שם. כתימוכין דתי לטענתה, נסל בחרה להזכיר דווקא את אסתר המלכה. על פי ה"דטרויט ניוז", היא הוסיפה פרשנות משלה לסיפור של פורים ולמילים "אם לעת כזאת הגעת למלכות": "אולי עכשיו תורנו ללכת בדרכה של אסתר ולהקריב את הנוחות, הבטיחות והביטחון ואפילו את עתיד עמנו בתמורה להזדמנות להציל את שאר האנושות?".
השמדה עצמית
סדר הפעולות בהתאבדות הרטורית של נסל חשף הרבה: תחילה היא הודתה בעצמה באשמה, בקול רם ובניסוח שאיש לא כפה עליה, שיש במפלגתה כאלה "שמבקשים את השמדת ישראל כמדינה יהודית ומסכנים את כל התפוצה היהודית". ואז, מיד אחרי ההודאה, היא פוסקת שזה לא משנה. בלי לנסות להתווכח ולתרץ, וכמובן שבלי הבטחה להיאבק בגורמים הללו. הנאום שלה היה חלק מטקס מוקפד שהיא בעצמה הובילה בשם מפלגתה: לדרוש מהיהודים לומר את האמת על מצבם בפה מלא, ואז לקבל על עצמם שהאמת הזאת לא שווה כלום לעומת האג'נדה הגדולה.
למה דווקא היהודים? אין-ספור ספרים נכתבו על השאלה הזאת, אבל במקרה הספציפי הזה צריך לומר שזה לא משום שמנהיגי המפלגה שונאים יהודים, אלא פשוט כי פוליטיקה קואליציונית מהסוג שהדמוקרטים מנהלים תמיד תדרוש את ההתקפלות של הגורם החלש ביותר. בימים אלו, האגף האנטי-ישראלי הקיצוני במפלגה הוא החזק: הוא מפגין, מחרים אירועים, מאיים להכשיל מועמדים ותיקים בפריימריז וסוחט את המפלגה בהימנעות מהצבעות חיוניות.
היהודים הדמוקרטים, לעומתו, הוכיחו מזה עשורים שהם אינם גובים דבר. שבעים אחוז מהם יצביעו דמוקרטי בכל תרחיש, אולי כולל התרחיש שבו המועמד לסנאט מטעמם מתנגד למימון כיפת ברזל. ונאמנות שלא עולה כלום גם לא שווה כלום. הם קהל שבוי, וקהל שבוי יכול לבכות ולצעוק ולהתלונן אבל כל עוד הוא זול, הוא לא יקבל דבר.
עוד כתבות בנושא
זה המצב שובר הלב של יהדות ארה"ב בימים אלו, ובמיוחד של אלו שעוד נאמנים למפלגה בעיניים עצומות. הפתרון, כנראה, מורכב וקשה וחיוני: לא לעבור להצביע לרפובליקנים, לא בהכרח. אפילו לא לאמץ איזו זהות ציונית גאה, אף שזה כנראה יעזור. אלא פשוט להתארגן. להפוך תמיכה שבאה בחינם לכזו שגובה מחיר יקר ולקוות שזה יספיק כדי לעורר שינוי.
זה לא שמישיגן יוצאת דופן. אותה תנועת מלקחיים בדיוק – מועמד עוין מלמטה, ומנהיגות שמסבירה ליהודים מלמעלה מדוע עליהם להשלים איתו ולוותר על זהותם ועצם הישרדותם – חוזרת בכל מקום שבו הקואליציה הפרוגרסיבית חשה בטוחה מספיק. אבל דווקא בזירה הגדולה מכולן בהקשר הזה נמצאת גם עדות ראשונה לכך שהמשוואה ניתנת לשינוי.
זוהראן ממדאני | צילום: Getty Images via AFP
בנובמבר האחרון נבחר זוהראן ממדאני לראשות עיריית ניו-יורק, ויהודי העיר הצביעו נגדו בשיעורים שלא נראו כמותם: כ-63 אחוזים מהם זנחו את המועמד הרשמי של המפלגה הדמוקרטית ובחרו במקומו באנדרו קואומו, שהתמודד כעצמאי לאחר שהובס בפריימריז. בבורו פארק הגיעה ההצבעה לשיאים היסטוריים, ובאחד הקלפיות שם קיבל קואומו יותר מ-96 אחוז. ממדאני ניצח בכל זאת, כי ברוב המקרים היהודים הם פשוט לא קהל גדול מספיק כדי להכריע בחירות. אך ההתארגנות מעולם לא נמדדה בניצחון בודד. היא נמדדת במחיר, ולראשונה מזה שנים ארוכות המחיר היה גלוי ומדיד. המפלגה בחרה במועמד שעוין למדינה היהודית – יש שיאמרו ליהודים באשר הם – ובתגובה היהודים הפנו את הגב שלהם אליו.
ובאשר לאסתר המלכה, נסל בחרה את הפסוק שנוח לה, אבל עצרה באמצע. כפי שכולנו יודעים, דבריו של מרדכי הם לא קריאה לאיזו הקרבה אוניברסלית של העם בשם האג'נדה הגדולה יותר אלא ההפך בדיוק: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו". העם יינצל כך או אחרת. את בארמון? לא בהכרח. וההקרבה שאסתר נטלה על עצמה בסופו של דבר הייתה שלה בלבד – "וכאשר אבדתי אבדתי" – החיים שלה למען עמה. נסל הפכה את הסיפור פעמיים: במקום יהודייה בארמון המסכנת את עצמה למען עמה, היא מבקשת מהעם שלה לסכן את עצמו למען הארמון.
אם יהודים כמו דנה נסל לא יתעוררו בקרוב, כך או אחרת, הם ובית אביהם יאבדו.
עוד כתבות בנושא
