פעם קיבצתי אוסף של התבטאויות מפי כותבי טורים על כמה שכבד עליהם עול הכתיבה. עיתונאים משמאל ומימין שמתפייטים בתיאורי הדדליין הקרב כשהאצבעות קופאות על המקלדת.
לכן לא תתפלאו לשמוע שניסיתי כמה פעמים להפקיד את מלאכת הכתיבה של המדור כאן בידי מנוע של בינה מלאכותית. הסכמתי אפילו לשלם לו לשם כך, מה שמגיע מגיע, אך פעם אחר פעם התוצר אינו יוצא לשביעות רצוני, ואני נדרש לכתוב שוב בעצמי, כמו בתקופת האבן, כשנשיפות הדדליין בעורפי רק מתגברות. פעם אחת ביקשתי מהמנוע שישווה בין הטיוטות שלו לטור שלי, ויגיד מה הבעיה שלו בעצם. התשובה שלו הייתה כדלקמן: בטור שלך, כך הוא כתב, יש לא מעט אי־דיוקים, קפיצות לוגיות לא הכרחיות, אפילו שגיאות לשוניות, וזה מה שהופך אותו למעניין יותר.
רוב מי שדן עד כה ביכולת להפוך מנוע AI לרב או לפוסק הוטרד מן השאלה: ומה אם הוא ייתן תשובה שגויה? אבל דומני שהחשש האמיתי צריך להיות מן הרגע שבו הוא כבר יפסיק לטעות. כשלא נצטרך לבקר אותו, ולכל שאלה תהיה תשובה חדה ואמינה. אני חושב על תלמידים ועל סטודנטים שנעזרים בו (רק נעזרים!) בעבודות מחקר, ודואג על השגיאות שלא נשגה, על הדרכים המשובשות שלא נצעד בהן כבר לעולם.
הכי מעניין
עוד טורים של הרב אברהם סתיו
קראתי פעם שההתפתחות של הביולוגיה העולמית כולה התאפשרה רק בגלל הטעויות. אילו התאים היו משתכפלים כמו שצריך, באופן מדויק, לפי הספר, היינו נשארים עדיין בשלב האמבה. מיליארדים של אמבות, זהות לחלוטין, שוחות בתוך מרק קדמון של חלבונים. דווקא טעויות ההעתקה גרמו לכך שאחת לכמה שנים הופיע תא מוצלח יותר, שהתרבה והפך לדור הבא של עולם החי, עד הטעות המוצלחת הבאה. ואם כך בביולוגיה, קל וחומר לעולם הרוח והרעיונות. ענפים שלמים בפיזיקה נבנו דווקא מתוך פנייה שגויה (חפשו בגוגל: "הטעות של פואנקרה").
בנעוריי גדלתי על ספרו של פרופ' אבי שגיא ז"ל "אלו ואלו", שתיאר שתי גישות לתופעת המחלוקת המאפיינת את התורה שבעל פה. לפי גישה אחת, המחלוקת היא תקלה היסטורית. משרבו תלמידי בית שמאי ובית הלל שלא שימשו את רבותיהם כל צורכם, התחילה המסורת להשתבש ורבו בה הטעויות. לפי גישה שנייה, התורה ירדה מלכתחילה מסיני כשבכל דין יש פנים לאיסור ולהיתר, וכל צד במחלוקת חושף פן מסוים של האמת הא־לוהית. זו שאלה דרמטית, אם ההתפלגויות וההתפצלויות בהלכה הן תוצאה שלילית של טעויות העתקה או מכלול הרמוני שיוצר תורה שלמה; ואם עמדה שאתה חולק עליה היא מבחינתך שגיאה גמורה או דווקא צד שמשלים נקודות שחסרות בשיטתך.
אבל במחשבה שנייה, אולי שתי הגישות אינן סותרות: השגיאות ששגו התלמידים הן־הן דברי א־לוהים חיים. האדם, כפי שכבר רמז פרויד, הוא סך הטעויות שהוא עושה. השגיאות שלנו הן שמלמדות מי אנחנו באמת, הרבה יותר מן המקומות שבהם אנו צודקים. והעובדה שתלמידי בית שמאי שגו באופן מסוים, ותלמידי בית הלל באופן שונה לחלוטין, משקפת הבדלים דקים בשורש נשמתם, שאף היא ניתנה מאת הא־ל.
חז"ל אומרים שהתורה כולה קרויה בשם "מכשלה", כי "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". זו קביעה מדהימה, שלא רק מכילה את השגיאה אלא דורשת אותה כתנאי הכרחי. אם לא גיששת את הדרך במבוכה, אם לא נתקלת במסדרונות ללא מוצא, לא ייתכן שנולד בך משהו חדש. אם דבר ה' לא פגש את הממד האנושי שלך, זו אינה תורה שלמה.
ככלל, אני מודאג מאוד מן האירוע של כישורי חיים שנמצאים תחת השתלטות כלי עזר אלקטרוניים. אני מודה לא־ל על שהספקתי לפתח מינימום בסיסי של תפיסה מרחבית טרם המצאת הווייז, ויכולת בסיסית של התמצאות בש"ס לפני התפשטות פרויקט השו"ת. חשבתי פעם לנסח ברייתא, מקבילה לזו שבגמרא, עם גיל מינימום שבו רשאי אדם להשתמש בכלים דיגיטליים, אחרי שהתמודד כמה שנים בלעדיהם: "בן ארבע עשרה לגוגל טרנסלייט; בן שמונה עשרה לאפליקציה שפותרת משוואות; בן עשרים ושתיים ליישומוני ניווט". אולי ראוי היה לחתום אותה בשורה שכבר ניסחו חז"ל עצמם: "בן ארבעים – לבינה".
עוד טורים של הרב אברהם סתיו
