הטור הזה יורד לדפוס לפני הבחירות ויעלה ממנו לאחריהן. זה אתגר לא פשוט בכלל אפילו עבורי כסתם כותב, אני לא רוצה לדמיין מה הוא דורש מחברי מערכת של עיתון. אבל הוא מאפשר להרים את המבט ולהרחיק אותו. עד לבאלי שבאינדונזיה, למשל.
באפריל 1958 הגיעו החוקרים קליפורד והילדרד גירץ לכפר קטן בבאלי. הם רצו ללמוד את אורחות החיים של התושבים, אבל התושבים התנהגו כאילו השניים אינם קיימים. איש לא בירך אותם לשלום. כשפנו למישהו, הוא התרחק. הם הסתובבו בכפר ולא מצאו דרך לחדור פנימה.
ואז נערך בכפר קרב תרנגולים ומאות אנשים התקבצו סביב הזירה. כיוון שקרבות כאלה אסורים בבאלי, עד מהרה הופיעה משטרה והקהל נס לכל עבר. שני החוקרים רצו עם כולם, נכנסו בעקבות אחד הנמלטים לחצר ביתו, וכעבור רגע כבר ישבו ליד שולחן ושתו תה, כאילו כך בילו את אחר הצהריים כולו. כששוטר נכנס לחצר, המארח הציג את אורחיו המכובדים והכחיש כל קשר לקרב. למחרת, מספר גירץ, הכפר נפתח בפניהם. החוויה המשותפת הפכה אותם לחלק מהכפר.
הכי מעניין
מן המפגש הזה צמח אחד המאמרים המשפיעים ביותר באנתרופולוגיה, "משחק עמוק", שבו פירש גירץ את קרבות התרנגולים של באלי. מתברר ששני בעלי הכנף לא היו היחידים שנאבקו זה בזה. סביבם הצטופפו גברים שהשקיעו בתוצאה הרבה יותר מן הכסף שהימרו עליו. התרנגול נשא איתו אל הזירה את הכבוד של בעליו, את הנאמנות למשפחה ואת החשבונות עם השכנים. הניצחון שלו היה הניצחון שלנו. ההשפלה שלו הייתה ההשפלה שלנו. לכן מי שהיה בקרב ונמלט עימנו מן המשטרה הפך לחלק מאיתנו.
אלא שגירץ מצביע על פער מעניין: למרות עוצמת הרגשות, תוצאות הקרב לא שינו דבר. המנצח לא התקדם בסולם המעמדות והמפסיד לא ירד בו. הקרב העניק להם חוויה עזה של עלייה ונפילה, בשעה שמקומם בחברה נותר כשהיה. התרנגולים שילמו על החוויה מחיר ממשי מאוד. אצל בני האדם היא נשארה סמלית, כמו תוצאות של משחק כדורגל, אבל זה לא מנע מן הבאלינזים להיות מושקעים בה בכל מאודם ולסכן עבורה את רכושם וחירותם.
לבחירות לכנסת יש השלכות ממשיות. ממשלות מחליטות על מלחמה ועל שלום, על תקציבים ועל זכויות. אבל מותר לשאול כמה מן המתח שהצטבר בחודשים האחרונים נבע מדאגה סביב החלטה מסוימת, וכמה מן הצורך שהאנשים ההם יפסידו. שיראו סוף־סוף מה זה. שידעו מה העם באמת חושב עליהם.
הבחירות אמורות להכריע מי ינהל את המדינה. אנחנו מבקשים מהן לפעמים הרבה יותר: שיוכיחו מי ראוי להיות חלק ממנה. ואז מגיע הבוקר שאחרי. ואחרי הלילה הארוך מול המסך, עדיין יהיה צריך לשלוח ילדים לבית הספר. מורה תיכנס לכיתה, רופא יקבל מטופל, מילואימניק ימקבל חיים ומלחמה. אתגרי העומק של החברה והמדינה ייוותרו כשהיו.
התרגלנו לחיות בהמתנה לבחירות הבאות. עוד קצת לחץ ותיפול הממשלה; עוד קצת מאמץ ונוציא את מצביעינו מהבית; הפעם יתפכחו הבוחרים. קל להתמסר לתקווה הזאת. היא מבטיחה רגע אחד של מהפך במקום עבודה שקשה לראות את סופה. עד שהוא יגיע אפשר להמשיך לכעוס, ולעקוב אחרי הסקרים, ולדחות את המפגש הלא־נעים עם העובדה שגם האנשים מן הצד השני יישארו כאן אחרי שננצח. וכך אנחנו נשארים ליד הזירה. גם כשאין בחירות, הכול נעשה כהכנה להן. המפסיד ממתין לנפילת המנצח, והמנצח מתפתה לראות בכל ביקורת סירוב לקבל את הכרעת הבוחר. כל הצלחה נבחנת לפי השאלה למי היא תוסיף מנדטים, וכל כישלון של המדינה עשוי לשמח מישהו שירוויח ממנו בסקר הבא. הציפייה לסיבוב הבא מתחילה לאכול את החיים שבין הסיבובים.
אפשר לחיות כך כמה שבועות. קשה לבנות כך חברה לאורך שנים. מותר לשמוח בתוצאות ומותר לכאוב אותן. יום או יומיים ושלושה. אחר כך צריך להניח לנבחרינו שבירושלים, ולחזור לעבודה שבשדות. מי שהפסיד בבחירות לא איבד את היכולת לחנך, ליצור, לעזור ולהשפיע. מי שניצח לא קיבל פטור מכל אלה. וייתכן שדווקא מי שעמד מולנו במערכה יישא איתנו את המחרשה. הבה נעזוב לארבע שנים את הזירה. הגיע הזמן לבנות יחד את הכפר.
עוד טורים של הרב אברהם
