טרגדיות אישיות ומשפחתיות הן דבר נורא. מוות של אדם קרוב, שפתיל חייו קופד בעודו צעיר לימים, הוא אסון כמעט בלתי נתפס. אבל מסתבר שיכול להיות אפילו נורא יותר. בין היתר כאשר עדר של גיבורי מקלדת חמושים בתועפות שטנה ורוע, בוחרים לרקוד על הדם ולנצל את המוות למתקפה אכזרית ומרושעת. מתקפה כזו היא מאז אתמול מנת חלקה של השרה אורית סטרוק. היא ומשפחתה נאלצים להתמודד במקביל עם הטרגדיה הנוראה של מות בתה שושנה, על רקע אישי מורכב, ועם גל של פרסומי שטנה מכפישים. הן כאלו הנוגעים לנסיבות חייה המורכבים והן כאלו הכוללים שלל תיאוריות קונספירציה הזויות ומופרכות בנוגע לנסיבות המוות. הצד השווה שבכולם הוא היעדר כל בדל ושמץ של ראיה לדברים.
עוד כתבות בנושא
כלל הברזל של ההיסטוריונים קובע שלעולם לא ניתן לקבוע "מה היה קורה אילו". ועדיין, דומה שבמקרה הזה ניתן לומר במידה רבה של ודאות שכל זה לא היה קורה לפני שפרצו הרשתות החברתיות לחיינו במלוא העוצמה, אי שם בראשית העשור הקודם. וגם אם היה קורה בקטנה, בזירות שונות ברשת, לא היה חוצה את סף תשומת לב הציבורית וזוכה לתהודה רבה כל כך. כל מתקפת הזוהמה הזו היא כולה, מראשיתה ועד אחריתה, אירוע שמתרחש בטריטוריה המורכבת כל כך של הרשתות החברתיות.
עם פרוץ הרשתות לחיינו הן גילמו הבטחה, שהתממשה בחלקה הלא קטן, לדמוקרטיזציה של ההשפעה. כל אדם חמוש במקלדת ומצויד במיקרופון ובמצלמה יכול להגיע, בעזרת כישרון ותרגול די פשוט, לקהלים הולכים ומתרחבים. הרשתות החברתיות לקחו את מהפכת האינטרנט צעד קדימה, ויצרו בחסותה דמוקרטיזציה מדהימה של המקלדת, המיקרופון והמצלמה. לא עוד גילדה קטנה ומצומצמת שולטת בצינורות הפצת הידע והשמעת הדעות בכלי התקשורת המסורתיים, עיתונות מודפסת, רדיו וטלוויזיה. היום כל אחד הוא עיתונאי, שדרן ומגיש טלוויזיה בזעיר אנפין, בטוויטר, בפייסבוק ובטיקטוק. הנוער שם וגם המבוגרים, חובבי הבישול וחובבי הפוליטיקה, אוהדי הספורט ואנשי הטכנולוגיה. כולם שם. הרשתות יצרו דמוקרטיזציה מוחלטת של עולם ייצור המידע והבעת הדעה. דמוקרטיזציה שהיא מבורכת בעיקרה, אך גם, כך מתברר, מסוכנת מאוד.
הכי מעניין
בתוך כל תועפות הגועל אתמול, התבלטו בחריגותם שורה של עיתונאים בכלי תקשורת מסורתיים, חלק ניכר מהם כאלו שידועים בחוסר אהדה בולט ומופגן לשרה סטרוק אישית ובוודאי לעמדותיה. כולם כתבו בסגנונות שונים את אותו הדבר: הטענות הללו הגיעו אלינו לפני זמן רב, בדקנו אותן, ולא מצאנו שום ראיות שתומכות בהן. היו מהם שניסחו את הדברים באופן נחרץ יותר וכאלו שבחרו להתנסח יותר בזהירות, נאמנים לכלל הלוגי שלפיו "היעדר ראיה איננו ראיה להיעדר". אך אלו גם אלו ראו לנכון להבהיר שגל הרפש הזה שמוטח בסטרוק ומשפחתה איננו מבוסס על דבר. הפער בין התנהלותם ובין גל הרפש הכללי היה בולט באופן שקשה לפספס.
דמוקרטיזציית המקלדת היא דבר מבורך, אך דומה שהאוחזים החדשים במקלדת, במיקרופון ובמצלמה טרם הפנימו את האחריות שחייבת לבוא עם הכוח. למרבית העיתונאים ברור גם כיום שהמעמד, הכוח לפרסם ולחרוץ גורלות, מחייב אותם גם למידה מסוימת של אחריות. לסטנדרט בסיסי לכל הפחות של בדיקת מידע, אימות מקורות, וביסוס עמדות על אדנים מוצקים. העקרונות הללו הם חלק מהאופן שבו עיתונאים תופסים אחריות ומקצועיות. לא לחינם ניתן היה לראות שגם עיתונאים שמאוד לא אוהבים את סטרוק לא מסתפקים בלשתוק ולא להצטרף לעדר, אלא מציגים בפומבי את העובדות כפי שהן. הם עשו זאת משום שהם הבינו היטב את האחריות שעל כתפיהם.
עוד כתבות בנושא
על אף העובדה שגם אני, כותב השורות הללו, מתפרנס כעיתונאי, תמכתי לאורך כל השנים בדמוקרטיזציה של העשייה התקשורתית וגם היום אני מאמין בה. ועם זאת, המהפכה המבורכת הזו תתהפך על ראשי כולנו אם לא נפנים שעם הכח חייבת לבוא אחריות מוגברת. מי שלא רוצה לחיות בעולם שבו לית דין ולית דיין, עולם בו כל דאלים גבר ושמו הטוב של אדם יכול להיעשות למרמס בידי עדר שועט של גיבורי מקלדת ומצלמה חסרי כל אחריות, חייב להפנים שיש פה בעיה. דמוקרטיזציה של הפצת דעות ועמדות, שתוצאתה היא תועפות שנאה ורוע הניתזים לכל עבר, לא תוביל אותנו לעולם טוב יותר, אלא לעולם נורא שאיש מאתנו איננו מעוניין לחיות בו. זו לא קריאה לרגולציה, אלא לרגולציה עצמית ולנטילת אחריות. רגע אחד לפני שהעולם בו אנחנו חיים יהפוך לבלתי נסבל, והריאקציה תשיב אותנו לימים של מונוליטיות מחשבתית שאיננו רוצים לשוב אליהם.