אפילו בבית הבנוי היטב שישבנו בו בכוכב־יעקב, התפאורה סביב שלוש הנשים שישבו מולי כללה רוחות חזקות, ריח מדורה וקולות פעיית כבשים. הנשים הללו קשרו את חייהן עם נוער הגבעות והתמסרו לשבילים שהנערים בחרו ללכת בהם. הסלון של אביטל בלזם בעדי־עד הפך לבית חם לנערים הללו. רחל סלע משילה התאהבה בחבר'ה וקיבלה את הכינוי "האמא של הגבעות". חמישה משמונת ילדיה של יעל גוזלן, שמארחת אותנו בביתה לשיחה, מסתובבים בגבעות: "כולם התחילו שם בנעוריהם וחלקם התחתנו וחיים שם כמשפחה, ויש לנו את תדהר, הילד היפה הזה שנהרג בתאונת טרקטור לפני שנה בדיוק כשחרש שדה חקלאי כדי לגאול עוד אדמות".
הבית מלא בתמונותיו של תדהר, שכבר שתי גבעות וכביש הוקמו לזכרו. גוזלן כובשת את דמעותיה: "הוא הגיע לשם בגיל 16 בערך, אחרי האירוע עם אהוביה". אנחנו נפגשות בערב האזכרה של אהוביה סנדק, שנהרג לפני חמש שנים בהתהפכות רכב לאחר שניידת משטרה התנגשה במכונית שלו ושל חבריו במהלך מרדף שהתקיים בחשד שבני החבורה יידו אבנים על ערבים. "תדהר התחיל את דרכו במעלה אהוביה. אחד הבנים שלי גם היה ברכב הזה ונפצע, ואחרי אחד הדיונים בבית המשפט הלכנו לראות את מקום האירוע ותדהר הצטרף אלינו. עד אז הוא למד בישיבה קטנה וביקר בגבעות, אבל כשהגענו לשם הוא אמר לנו זהו, אני נשאר כאן, צריכים אותי פה. הרגשתי גאווה. כבר אז הוא ידע מה הוא רוצה והלך לשם ממקום עמוק, ולא בשביל האקשן או משהו. הוא עבר בכמה גבעות ועזר בכל מקום. בקבר שלו יש אבן מכל אחת מהן.
"הוא וכמה חברים הקימו את החווה בעוג'ה בבקעה. הם באו לשם עם עדר עיזים וכמה ארגזים. אפילו אוהל לא היה להם בהתחלה, הם ישבו מתחת לעץ וזזו לפי הצל. הרבש"צ של האזור אמר לנו: 'או שהם לא נורמאליים או שיש להם עזות דקדושה'. זה היה אזור עם המון ערבים והרבה התפרעויות, ופתאום משהו נרגע, הם הגיעו והשקט חזר לאזור. מקום עוין הפך בזכותם לתיירותי וישראלי, עכשיו אפשר לטייל שם בכיף עם המשפחה".
רוב האימהות ירגישו פחות רגועות לשמוע שהבן שלהם מסתובב במקום עוין וישן בלי קורת גג.
"הם גיבורים. אמא ששולחת את הבן שלה לצבא, ויודעת שהוא מגן על המדינה והעם ועושה דברים מסוכנים, לא תמיד ישנה טוב בלילה. אני שולחת את הבן שלי ליחידה הכי מובחרת שיש. הם בתפקיד, ההבדל הוא שאין להם מדים ודרגות וגם אין מספיק הערכה. ביחידה הזאת אין חופשות, הם 24/7 שם. אחת השיחות האחרונות שלי עם תדהר הייתה על זה שהוא יותר מדי זמן לא בא הביתה, הוא אמר לי: 'אין מי שיחליף אותי, אם נעזוב המקום יהיה מופקר. יש לנו משימה חשובה ואני מוכן לשלם את המחיר כדי למלא אותה', השתתקתי וחשבתי שלילד הזה התפללתי, שיהיה גיבור ועם שאיפות ואידיאל".
יעל גוזלן | צילום: נעמה שטרן
ההיכרות ביניהן הייתה רופפת, עד שהקימו לפני כשנה את פורום האימהות למען נערי הגבעות והחוות, שחברות בו יותר מ־150 נשים. "רצינו לשמור על הזכויות הבסיסיות שלהם ולהכיר לציבור את העשייה שלהם", אומרת בלזם. הפורום הוקם לאחר ששוטר פתח באש חיה, בהפגנה שיצאה מכלל שליטה ליד הכפר פונדוק בשומרון, וארבעה נערים שנמלטו לכיוון רמת־גלעד נפגעו מהירי. אחד מהם משותק עד היום ואחר מתמודד עם פגיעת ראש. "הרגשנו שאנחנו לא יכולות לשתוק מול הייחס המזעזע של המערכות אליהם". אומרת בלזם, "כואב לנו מאוד לראות את הפער בין איך שהציבור מכיר אותם מהתקשורת לבין גודל המסירות שלהם לעם ולארץ. למשל, בני נוער תופסים טרמפים עם ריח של המרעה וביישובים יש דיונים אם להעלות אותם. זה מטורף: אם חייל היה חוזר מעזה במדים שלא הוחלפו שבוע הייתה לכם שאלה? אמרתי לאחד החבר'ה שיתקלח לפני שהוא יוצא לטרמפים, הוא אמר: גם לי זה לא נעים אבל בזמן שאני אתקלח מישהו אחר ישמור עוד זמן. יש חבר'ה שמביאים לי את הכביסה שלהם, אני רואה שהג'יפה הזאת היא בניגוד לאישיות שלהם אבל הוא חי שם בשליחות, על כל הכרוך בזה".
יש יישובים שלא רק הריח מפריע להם. הרבה פעמים יש חיכוכים בין הגבעות ליישובים הסמוכים.
"הנערים עדיין ימסרו את הנפש בשביל היישוב שיצא נגדם. אם שכנה שלי פגעה בי, לא בקלות אבשל לה אחרי הלידה. אבל הם - נותנים לעם ישראל את כל כוחותיהם בלי קשר לתמורה. בתחילת המלחמה חיילים נשלחו לשמור בגבעות, לחבר'ה בעוז־ציון היה רק בית אחד וכשהגיעו החיילים הם יצאו לישון בסככה כדי שהחיילים יישנו בבית. יש מריבה אידיאולוגית, אבל הם אחים. אומנם ביומיום האלימות כלפי הנוער איומה, בעיקר ממשטרה ומג"ב, אבל הנערים יודעים שבמהות הם אחד".
עוד כתבות בנושא
גוזלן: "בתחילת המלחמה נערי גבעות נסעו לשטחי כינוס, כדי להרכיב לטנקים סככות נגד רחפני נפץ. לא היה להם אכפת שכאשר הם היו בגבעה שלהם חיילים הרביצו להם או פינו אותם, הם הלכו לתת להם גב. המדינה צריכה להכיר שיש פה כוחות אדירים, למה שלא יכניסו אותם לשורות? הבן שלי השתגע שהוא לא יכול להילחם, הוא לא הבין איך אחרי כל מה שהוא עשה והקריב הוא לא יכול להתגייס".
הם רוצים להתגייס?
סלע: "חלק רוצים ומתגייסים, חלקם נפסלים בידי הצבא על 'אי התאמה'. חלקם, אחרי כל מה שספגו מהמערכת, לא רוצים להתגייס אבל אם נתבונן באמת: הם מגוייסים למען העם והארץ כל הזמן".
בלזם: "הפסילות על אי התאמה הן על רקע מעצרי השווא הרבים שהם חווים וההתנכלויות של המערכת המשפטית, זה חבל כי הצבא יכול להרוויח מזה בטירוף. איזה חייל חי על פיתות וטחינה במשך חודשים? ויש להם רעוּת כמו בשירים של פעם, חברות מדהימה. המסירות היא לא רק לעם ישראל אלא גם זה לזה. הם חיים ממש אחד בתוך השני ושותפים בכל דבר, והיו יכולים להיות הרבה מאוד קשיים, אבל הם טובים ונדיבים זה לזה".
*
משפחת גוזלן נשאבה לגבעות בעקבות ילדיה, וכיום היא משענת תומכת לנערים רבים. "בעלי נוסע לתת שיעורי תורה לחבר'ה", מספרת גוזלן. "יש לנו פרויקט שנקרא 'השבת של תדהר', של חלוקת אוכל ופינוקים בגבעות לשבת. לתדהר היה עניין מיוחד עם הוצאות שבת, הוא היה אומר שכל הוצאה על שבת חוזרת, והיה קונה שפע של דברים. החבר'ה היו מרימים גבה אבל הוא התעקש. והם מספרים ששוב ושוב ההוצאות חזרו. הם הוציאו סטיקר שלו: 'זכור את יום השבת לפנקו'". היא מספרת שלכל אחד בגבעה יש תפקיד - רועה, בונה, שומר. תדהר היה המפרנס: "הוא היה יוצא להביא כסף שמושקע כולו בגבעה. גם אנחנו משתדלים לחלק ציוד - פנסים, פרוז'קטורים, משקפות, שמיכות, מעילים, מה שצריך".
בלזם מוסיפה שמשפחת גוזלן דאגה לנערים עוד לפני מותו של תדהר. "החבר'ה תמיד מספרים שהם המשפחה שמחלקת אוכל", היא אומרת. "לפעמים זה האוכל המבושל היחיד שהם אוכלים כל השבוע כי הם חיים על שימורים, פיתות וטחינה במשך חודשים".
עוד כתבות בנושא
סלע: "פגשתי נער שהיה פעם בגבעה שהיינו מקפיצים לה אוכל. הוא אמר לי שהוא עבר לאזור אחר ושהוא כל כך מתגעגע לזה. וידאתי שידאגו להם גם בגבעה החדשה. זה המחיש לי כמה זה משמעותי. הרומן שלי עם הגבעות התחיל כשביקשו ממני להעביר שיעור במעוז אסתר. אני מורה למקצועות הקודש הרבה שנים ותמיד שמחה ללמד, אז אמרתי כן. לא ידעתי אז על הגבעות, אז שאלתי את אחת הבנות באולפנה על מעוז אסתר, והיא אמרה לי 'אה, כמה בנות משוגעות זרוקות על גבעה'. הכנתי שיעור עם דף מקורות עמוס ונסעתי אליהן. התיישבנו, קראתי את הכותרת של הדף ונכנסתי להלם - זאת יש לה מקור שבדיוק מדבר על זה, השנייה רצה להביא את הגמרא כי יש דף שקשור. הייתה אש בחדר. אני כבר חמישים שנה מורה, לימדתי את כל הגילים וכל הסוגים, דבר כזה בחיים לא ראיתי. זה לא היה שיעור, זו הייתה סערה של אהבה, חיבור וידע בקודש. הספקנו ללמוד רק את הכותרת של הדף. אמרתי בליבי, גבירתי המלומדת, ראית כבר אלפי תלמידים במוסדות רבים, דבר כזה לא פגשתי אף פעם. זה לא כמה בנות משוגעות שזרוקות על גבעה.
"זה לא כמה בנות משוגעות שזרוקות על גבעה". מעוז אסתר | "הלך לשם ממקום עמוק, לא בשביל האקשן". תדהר גוזלן ז"ל | צילום: נעמה שטרן | צילום באדיבות המשפחה
"בפעם אחרת העברתי במעוז אסתר שיעור על המקדש, ואחת הבנות הייתה חייבת לצאת: היא התנצלה ואמרה שבעוד עשר דקות יש לה בגרות במתמטיקה. בתיכונים נותנים לתלמידים יום חופש לפני הבגרות. עולם הערכים של החבר'ה בגבעות מסודר וברור, אז פשוט ששיעור על המקדש חשוב מעוד תרגיל לפני הבגרות. למרות שעומס החיים שלהם כביר בנוער הגבעות מקדישים שעות ללימוד תורה ועושים גם בגרויות וחלקם גם לימודים גבוהים, אבל הסדר הוא קודם כול להתיישב בארץ - וכשמצליחים עושים גם את שאר הדברים".
זה לא נוער שוליים?
גוזלן: "הבנים שלי למדו בישיבות. הם לא נשרו, הם אהבו את הלימוד והרבנים אהבו אותם, אבל הם החליטו להתקדם לגבעות, לשלב אחר. זאת לא הייתה נשירה וזה לא נוער שוליים, הם מוכנים לצאת למשימה בתנאים קשים. כשהגדול אהרן עבר מהישיבה הקטנה למאחז גאולת ציון, לא הבנתי איך הוא מדבר איתי על כיבוש הארץ - אנחנו כבר בארץ. אבל הוא דיבר עם אור בעיניים ורציתי להבין, אז אמרתי לבעלי, בוא, ניסע לראות. באנו לעשות על האש בגבעה, והייתי בהלם מכל מה שהם בנו שם, ומכך שתוך כדי הם המשיכו ללמוד – קמו עם הנץ ועשו סדרי לימוד קבועים. מי שמגיע רק בשביל הבלגן והאקשן לא מחזיק מעמד בתנאים ובדרישות. כשהבנו את הקטע שלהם, התאהבנו ותמכנו. כשרואים בעיניים מבינים שיש פה משהו גדול, אלה לא ילדים שמשחקים במחנה".
סלע: "רבים מהם החליטו לצאת לגבעות מאידיאל, לא ללמוד שיעור מולדת אלא ללכת לבנות אותה. יש בהם כאלה שבית הספר קטן עליהם, הם גדולים מהמסגרת פי אלף, אז במרחב של הגבעות יש מספיק מקום לרוחם הגדולה וליכולות העשייה שלהם. וחלק נשרו מבית הספר, ואשרינו שהם נשרו לעשייה חשובה מסביב לשעון ולא לשבת על הברזלים ולעשן סמים. הקשר לטבע והעבודה הקשה – הם כלים מצמיחים".
בגבעות אין סמים?
"אני רוצה לחדש לך שגם ביישובים התרבותיים והאיכותיים יש סמים. אולי יש בגבעות, פה ושם, אבל זאת לא הנורמה, ובכלל - איך אפשר לתפקד, לקום לפנות בוקר, לעבוד קשה, לבנות, ללמוד, כשאתה על סמים? זה לא אפשרי. החיים שלהם מלאי מחויבויות ואחריות, הרבה יותר משל נוער 'רגיל'".
בשיחה מתערב החתן של גוזלן, בעצמו נער גבעות מתבגר, והוא מעיד שלא נתקל בסמים: "אני חי שנים בגבעות והסתובבתי בהרבה מקומות, אף פעם לא ראיתי סמים. אולי מישהו מגיע ומעשן בסתר, אבל חברתית זה ממש לא מקובל".
סלע מספרת שבכל פעם שהגיעה לצריף של הבנות בגבעת מעוז אסתר היא השתדלה להביא משהו שישפר את תנאי החיים שם. "פתחתי קבוצת ואטסאפ שלאט־לאט הצטרפו אליה אנשים ששלחו איתי דברים. הקשר התרחב לעוד גבעות ועוד אנשים שתרמו ציוד ובישלו אוכל. אנשים נותנים הכול - ארונות, שמיכות, אוכל, מה שיש. אנחנו מגיעים לגבעה, פורקים, מזמינים אותם לבחור מה שהם צריכים וממשיכים לעוד ועוד גבעות. לכל מי שמביאה אוכל אני אומרת שיכתבו גם פתק מפרגן ומחזק על כל תבנית ועל כל חבילה, כי החבר'ה תולים את הפתקים האלה ומקבלים מהם כוח. כמה הם צריכים לשמוע את המילים האלה. הם שומעים קללות ונאצות, חוטפים מעצרים וביזויים, ואז מישהו בא ואומר להם: אתם גיבורים, אתם עושים דבר שדורות לא עשו. בכל דור יש חלוצים, אבל חלוציות כזאת, נגד כל העולם ואשתו, מזמן לא הייתה".
ולא רק תרומות ציוד ואוכל היא אוספת, אלא גם כסף ממש. "פתחתי פייבוקס דרך איזה עמותה ואנשים תורמים וזה מצטבר לסכומים עצומים. הדרך שסללו לזכר תדהר מכוכב השחר לעוג'ה בבקעה נתרמה בידי אישה לזכר אמא שלה. היא תכננה לתרום 10,000 שקל, והחבר'ה כתבו לה תודה והוסיפו כמה יעלה הכביש כולו, והיא שילשה את הסכום. אני מחלקת לפי הצורך, ושומרת כסף מיוחד בצד לגבעות שמחריבים. הכול תרומות מאנשים פשוטים וטובים שמבינים את גודל המהלך".
סלע גם עושה סיורים בגבעות, ואנשים "מכל הארץ ומכל העולם" נוהרים. "בסיור אני נותנת הסברים ובכל גבעה פוגשים תושב מהמקום. אבל לפני כן אני אומרת להם שאורחים לא באים בידיים ריקות, וכל אחד מביא עוגה או בקבוק שמן, וכמובן כותב פתק יפה. אנחנו לא משלחת מהאו"ם אלא באים כמו אנשים לאחים ולילדים שלהם. וזה משנה לגמרי את האווירה. אני מרגישה שהשליחות שלי היא לשנות את התודעה במיוחד בהתיישבות הוותיקה, ואכן רואים שהיא הולכת ומשתנה. החלוץ נחלץ מהמסגרת של כולם והולך קדימה, וקשה לציבור ולמסגרות לקבל את זה, אבל יותר ויותר מבינים שיש פה צעד חלוצי גדול".
*
כשאביטל בלזם מנסה לשחזר מתי התחיל הקשר שלה לגבעות, היא לא מצליחה לזהות את הרגע עצמו. "אנחנו גרים ליד גאולת ציון. אחרי פשיטה משטרתית אחת ראינו אותם מסתובבים בלי מקום לשים את עצמם, אז הזמנו אותם פנימה, ולפעמים הם היו באים אלינו לקידוש. הבית היה מקום למקלחות, כביסות ועוגות, או סתם מקום שמשפחה יכולה לבוא אליו כשעף לה האוהל או שהיא פונתה באמצע הלילה. לפעמים הם צריכים את זה. גם הנשואים בגבעות מתמודדים עם דברים שלא חולמים עליהם, אפילו שעה בגן שעשועים או יציאה לקניות הן סיפור שלם. מה שמדהים זה לשמוע את השיחות שלהם, זה מטורף. הם כל הזמן צריכים ללכת על גבול דק הלכתי או מוסרי, והם מתייחסים לכל סוגיה ומבררים בצורה רצינית מאוד. למשל, מה עושים אם יש פינוי בשבת ונקרע העירוב, או אם צריך לעזור לכבות שרפה בגבעה אחרת – מותר לחזור אחר כך?
"לאחרונה היו כמה חבר'ה שניסו להאשים אותם בזריקת אבנים וגנבה מתיק של ערבייה. החברים שלהם באו לתמוך בהם מחוץ לבית המשפט ושמעתי אותם דנים בשאלה ההלכתית האם מותר לגנוב מגוי. הם חשבו שלא, והביאו את הרמב"ם והאחרונים. אגב, התיק נסגר: אחרי שהילדים היו שנה במעצר בית הפרקליטות נסוגה מהאישומים. אתם רק נסוגים? תבקשו סליחה! פעם אחר פעם מנסים להאשים אותם בהאשמות שווא והתיקים נסגרים בזה אחר זה והנערים בינתיים במעצרים ממושכים בתנאים בלתי סבירים".
גוזלן: "כשהבן שלי היה עצור אחרי האירוע של אהוביה, גם נאסר עליו ליצור קשר עם החברים. הוא היה שבור ממש כי איבד את חבר שלו וגם לא היה לו עם מי לעבור את האבל, זה היה נורא. החבר'ה באו לרחוב עם בוקסה והתחילו לשיר כדי שהוא ישמע אותם. היה אסור להם להגיד את השם שלו, אז הם שרו ודיברו ביניהם".
לאורך השיחה הנשים חוזרות על טענות בדבר יחס קשה וחריג של מערכות המדינה כלפי הנערים. הן מספרות על מעצרי שווא, תפירת תיקים ואלימות המופעלת באופן לא מבוקר ומידתי כנגד ילדיהן וחבריהם. בלזם מתארת את יחסה העוין של המערכת כקיצוני במיוחד. לדבריה, כלפי נערי הגבעות מופנית "אלימות מטורפת. הם בדרך כלל לא מספרים אבל מהמעט שאני שומעת אלה דברים בלתי נסבלים. לאחרונה ישבו אצלנו שישה חבר'ה ואמרו ש'כל אחד כאן היה בכמה פינויים שירו בהם ירי חי'. ידעתי על רימוני הלם, מכות מטורפות, הטרדות מיניות - אבל ירי חי? יש כמה מקרים ידועים, אבל משהו שקורה בשגרה? זה מחריד.
"מה שחשוב לי שהציבור יבין שזאת לא רק בעיה של הגבעות. לפני כמה שנים, שמעתי בטרמפיאדה שני חבר'ה שנראים כמו מכיניסטים מעלי מדברים על המכות שהם קיבלו בפינוי של מטע. האלימות מופנית גם כלפי הנוער ה'רגיל' שלנו, ואנחנו לא מגוננים על הילדים שלנו, מפקירים לגמרי את השטח. הבת שלי היא לא נערת גבעות בכלל, והיא נעצרה בהפגנה נגד העברת 'הסיוע ההומניטרי' לעזה. ילדה בת 14 נזרקה למעצר לילה בנווה תרצה עם שתי ערביות מבוגרות. הציבור שלנו לא יוצא נגד זה, וההתנהלות הזאת יוצרת קרע באמון במדינה. הציבור צריך לתת לילדים גב, לא משנה מה היה. כשמבררים, כמעט בכל סיפור בסוף מתברר כמה החבר'ה שלנו מתנהגים באיפוק מדהים".
אהוביה סנדק ז"ל | "נהרג פה ילד - לפחות תעשו משפט, תבררו". המכונית ההפוכה בזירת מותו של אהוביה סנדק ז"ל | צילום: צילום באדיבות המשפחה | TPS
עם כל הכבוד לאיפוק, יש לא מעט עימותים עם חיילים ומעשי תג מחיר - בדרך כלל ריסוס כתובות וניפוץ חלונות, לפעמים גם דברים חמורים יותר כמו יידוי אבנים או הצתות. החבר'ה בעצמם מפרסמים את זה ברשת.
גוזלן: "אני זוכרת את הזעזוע בציבור כשבאחת הגבעות הייתה אלימות נגד כוחות הביטחון. מיד התקשרתי לילדים שלי לשאול מה קרה, ואמרו לי: החיילים כמעט הרגו בן אדם מול העיניים שלנו, הוא צרח מכאבים. גם את לא היית נותנת לחייל להרוג את הבן שלך או לעשות אותו נכה לכל החיים. הם ילדים טובים ועדינים בנפשם, והנה מתברר שכנראה הייתה שם אלימות קשה מאוד כלפיהם. כמעט בכל הסיפורים בשנה האחרונה התברר שהם היו בסדר, אבל קודם כול כולם מגנים אותם, ועד שיוצאת האמת לאור כולם עוברים הלאה והכתם נשאר. חשוב לשים לב שבכל פעם שיש שיח של 'אלימות מתנחלים' או 'טרור יהודי', הוא בא לשרת אינטרס פוליטי. יש פה רדיפה מכוונת עם סרטונים חתוכים וערוכים, צילום מגמתי להשחיר את פני הצעירים.
"יום אחד צלצלו אליי ואמרו שהבן שלי עצור. הוא היה קטין וזו הייתה הפעם הראשונה, אז הייתי מזועזעת. שאלתי מה קרה, ענו שאי אפשר לדבר איתי וניתקו. התקשרתי למדריך בישיבה לשאול מה קרה, והוא אמר שלא קרה כלום. התחלתי לכעוס עליו, אבל הוא אמר לי: 'בכל יום בדרך מהפנימייה לישיבה מעכבים את החבר'ה כי יש להם פאות. לא היה לו איך להזדהות אז עצרו אותו'. זה נשמע לי כמו שטויות. בעלי הלך למחרת להסתכל מרחוק, וככה בדיוק היה: הוא ראה איך עוצרים אותם, עושים להם חיפוש בילקוט. בעלי התקרב ושאל מה קורה. השוטרים אמרו שזו בדיקה שגרתית, ושאם הוא ישאל עוד דבר אחד יעצרו גם אותו. זה ככה בכל מקום בארץ? זאת רדיפה מכוונת כלפיהם כדי לצייר אותם כלא לגיטימיים.
כתובת "תג מחיר" וסימני שרפה בכפר דומא, המזכירה את רצח נער הגבעות בן ה־14 בנימין אחימאיר | צילום: נאסר אישתח - פלאש 90
"לגבי תג המחיר, אותי לא מזעזע לראות דברים כאלה. לכוחות הביטחון יש תפקיד שהם לא ממלאים. יש יידויי אבנים ובקבוקי תבערה על ידי ערבים, פגיעה ברועים, פיגועים – הצבא לא מצליח לעצור את זה. לפני כמה חודשים, אחרי פיגוע ירי ברועה ליד חוות מלאכי השלום, הצבא הוריד כמה מאות עצי זית של הערבים וכיתר את הכפר. שם לא הייתה שום תגובה מצד הנערים כי ראו שהצבא מגיב כראוי".
בלזם: "למה ב־7 באוקטובר היה לגיטימי לקבל עזרה מאזרח שאינו במדים אבל עכשיו לא? האם יש הבדל אם ביום אחד רוצחים מאות אנשים או שעושים את זה לאורך שנים? יש פה הפקרות: הצבא לא לוקח אחריות או לא מצליח למנוע את מעשי הרצח. כמו שבשמחת תורה היה נכון שאזרחים יתמודדו עם ההפקרות למרות שהם לא במדים, כך גם כאן. לא אמור להיות הבדל. הם עושים את זה כדי להגן על העם שלנו - ומבזים אותם על זה במקום להוקיר ולשבח אותם. אני לא יודעת מי עושה את הדברים האלה בכפרים, אבל האבסורד הוא שאני סומכת על נערי הגבעות יותר מעל הצבא. ג'יפ שנכנס לכפר יוצא בשן ועין, מרוח בצבע. פשוט פאדיחה. אבל כשנערי הגבעות נכנסים לכפר כולם מתחבאים בבתים, כי יש להם גאווה יהודית".
סלע: "גם בלי לעשות כלום הערבים בורחים מהם. אני שואלת אותם איך הם לא מפחדים להסתובב עם העדר, והם אומרים 'הערבים רואים שבאנו ברצינות'. כתוב שכשעם ישראל יחזור לארץ הגויים יפנו אותה, וזה מה שקורה. עד לאחרונה גב ההר היה מוצף בדואים, והם - עם שתי כבשים וציציות - גרמו להם לבסוף להתקפל ולחזור לכפרים".
בלזם: "אגב, את הנערים לא מעניין הביטחון בפני עצמו, מבחינתם זה פשוט חילול ה' שפוגעים בנו ככה. נקרע לי הלב מכך שהביטחון לא מגיע ממי שאמור לתת אותו, ושהמערכת מנסה לפגוע בהם כל הזמן. מפקד פיקוד המרכז אבי בלוט פועל בכל הכוח נגדם, זה עצוב".
כל מנהיגי ההתיישבות - בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, ראשי מועצות - מדברים עליו טובות, אומרים שהוא אלוף פיקוד המרכז הטוב ביותר שהיה פה. אולי אתן לא רואות את הדברים בצורה נכונה?
בלזם: "סמוטריץ', כמו בלוט, משתמש באסטרטגיית 'אנחנו לא הם'. ככה קל לו להכשיר את עצמו. הם נותנים גב חזק לחוות, ומפעילים אלימות נגד הגבעות. מי זה 'החוות'? הרי הרבה מהם היו נערי גבעות בעצמם, הקימו משפחה, וכמשפחה לקחו על עצמם פרוייקט משפחתי מדהים־הקמת חווה. אז שיכשירו את החוות, אחלה, אנחנו זה הם, אבל שהפוליטיקאים לא ידרכו על אחרים בדרך. אחת הדמויות הבולטות שתומכת בנוער היא ח"כ לימור סון־הר־מלך, היא עוברת בין הגבעות וגם מגיעה לפינויים, וזה מאוד מוריד את האלימות".
סלע: "סון־הר־מלך היא גם היחידה שמוציאה אמירה ברורה. היא אומרת בקול: הם הילדים שלנו, הם ערכיים ויקרים ועושים דברים חשובים. אני לא יודעת אם היא תמיד מסכימה איתם אבל היא מגיעה ונותנת גב, והיא אמיצה בצורה לא רגילה. חשוב להגיד גם על סמוטריץ' וסטרוק שמצד אחד עוד יש הרס בגבעות, שזה מקומם מאוד, וחלק מההרס רשום על שמם לצערנו הרב, אבל המהפך שהם עושים עם אישורי יישובים ופיתוח ההתיישבות הוא מדהים. יחד עם זאת, ראוי שהם יכירו בכך שהחבר'ה של הגבעות סללו את הדרך להתרחבות לשטחים הפתוחים.
"אסור ליידות אבנים, בטח לא על כוחות הביטחון. אבל אני לא אגיד מילה של גינוי כי אני יודעת מאיפה זה בא. יש לי במשפחה הקרובה אנשים שמחללים שבת ואוכלים חזיר ביום כיפור, אז אני בכל יום מגנה אותם? לא, הם המשפחה שלי, אני אוהבת אותם, ורואה כמה טוב הם מוסיפים. אז בכמה דברים הם טועים, אבל אני לא עסוקה בזה. אני חושבת שאלימות אסורה, אבל היא מגיעה מהחידלון של כוחות הביטחון".
כשבלזם עוצרת אותה ושואלת אותה מדוע, אם כך, המעשים האלה של הנערים פסולים בעיניה, היא עונה בהיסוס: "את לא יודעת במי האבן פוגעת".
בלזם: "אז גם בעזה אסור לפגוע בכביכול בלתי מעורבים? או שפשוט המדים מכשירים את זה?"
אביטל בלזם | צילום: נעמה שטרן
סלע: "זו סוגיה מורכבת, כי יש הבדל בין מה שהמדינה עושה ובין אדם פרטי, ובכל זאת אני לא מצטרפת לגינוי. אין עוד פלח אוכלוסייה שזוכה ליחס אלים וברוטלי כל כך מהמשטרה. את האוהל שלהם הורסים, אבל ב־100 אלף הבתים הלא חוקיים של הערבים לא נוגעים – אז אנחנו מצפים שהם יאהבו את המערכת? בואו נעשה הפוך, שהמדינה כמבוגר האחראי תתייחס אליהם כמו לכל נער בהפגנה. נערים בהרבה מקומות עושים דברים לא טובים אז שופכים עליהם שתן בחקירה? מתעללים בהם מינית? מרביצים להם מכות רצח? מבררים מה קרה ומטפלים בדרכים חינוכיות וחוקיות. למה את נערי הגבעות כולם קודם באים לגנות? תתנהגו אליהם באופן נורמטיבי וחוקי וגם הם יכבדו את המערכות. המדינה צריכה להתייחס אליהם כמו לנערים יהודים, הם הילדים שלנו".
בעצמך אמרת שהם הולכים נגד המערכות, יוצאים לשטח B, פועלים במקומות אסורים.
"גם אם רוצים להרוס את הצריף והאוהל בגבעה, למה באים בשבת בשלוש לפנות בוקר, מוציאים את האישה והילדים ושופכים את האוכל? דמם הותר. אהוביה סנדק הוא רק דוגמה. נהרג פה ילד - לפחות תעשו משפט, תבררו. גם השוטר שירה בילד ברמת־גלעד עוד בתפקידו. למה לא? בסך הכול נער גבעות משותק לכל החיים. וכשמפרסמים על אירועים שהם מתנהגים בהם כביכול באלימות, מפרסמים חצאי סרטונים. היה עכשיו אירוע ביפו, טענו שנערים הרביצו לאישה בהיריון. הייתי בטוחה שהם לא התחילו. לקח כמה ימים עד שהתבררה התמונה: הדיווח היה מגמתי והשחיר את פניהם".
בלזם מוסיפה שזה מה שגרם לנערי הגבעות לקנות טלפונים חכמים: "כולם בגבעות עם טלפון 'טיפש', אבל הם קלטו בחצי שנה האחרונה שהם יושבים שנים במעצר רק כי לא צילמו את הצד שלהם. היום בכל גבעה יש טלפון חכם אחד לפחות".
נעמה שטרן | צילום: רחל סלע
סלע: "יש לחבר'ה אמירה 'מוזרה': 'כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם' – ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. בהסכמי אוסלו הארורים מסרו את רוב יהודה ושומרון, ההתיישבות היהודית תופסת אחוז מזערי מהשטח, והחבר'ה האלה אומרים: מי הרשה לכם לוותר על נחלת אבותינו? איפה הארץ לעם היהודי אם לא פה? הם מתקנים את חטא המרגלים, רוחו של כלב בן יפונה מניעה אותם: 'עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה'. אז אם המדינה לא עושה, ועשרות שנים גם לא הקימה יישובים וגם לא פינתה את בתי התפארת הלא חוקיים של הערבים, הצעירים עזי הנפש האלה באים ועושים. לגיבורי דוד המלך קראו 'מרי נפש' ואת הלח"י כינו 'כנופיות שטרן'. תזכרו את השמות שלהם, הם ההיסטוריה שלנו והם דור ההנהגה הבא".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
