"החיים האלה לא הוגנים", לוחש ג'ון דאטון לסוס שלו שנפצע קשה בתאונה רגע לפני שהוא יורה בו בסצנה הראשונה של "ילוסטון" (נטפליקס). "כל מה שאני יכול להציע לך הוא שלווה".
אדם לא יכול לתת את מה שאין לו, ואם יש תכונה אחת שאין לג'ון דאטון – הרי היא שלווה. הקאובוי האלמן (בגילומו של קווין קוסטנר) עומד בראש משפחה המחזיקה בחוות הבקר הגדולה ביותר במונטנה, וחייו רצופים במאבקים מרים מול שלל גורמים המבקשים לנגוס בנחלתו – אינדיאנים, מפקחי הפארק הלאומי, העיירה הסמוכה ויזמי נדל"ן חמדנים ונצלנים.
וגם סוכני מוסר: כשדאטון מתעמת עם קבוצת יפנים המתעדת את השטח, מתריס כלפיו המנהיג שלהם: "זה לא הוגן שאדם אחד יחזיק בכל כך הרבה שטח. אתה צריך לחלוק את השטח עם כל האנשים". דאטון, הניצב בין דוב אימתני שהופיע לפתע באחו לבין קבוצת היפנים, מניף את רובה הציד שלו ויורה באוויר. גם הדוב וגם היפנים נבהלים, ודאטון קר הרוח מפטיר בקול בס מאיים: "פה זו אמריקה. אנחנו לא חולקים פה שטח עם אף אחד".
הכי מעניין
הקרב של דאטון הוא לא רק על כסף וכוח, אלא על השייכות לאדמה ועל שימור המורשת המשפחתית. כשדאטון יוצא למאבק מול אחד האויבים המתחלפים – יזם נדל״ן, הממשלה, האינדיאנים – הוא אינו עושה זאת מתוך אנרכיה. יש לו קוד; יש לו משפחה; יש לו מחויבות ומסירות; יש לו ערכים פנימיים ואמונה בצדקת הדרך. גם אם בחווה שלו לא חלים הכללים הרגילים, יש לו ערכים אישיים, חזקים לא פחות: כבוד, הגנה, חירות, ובעיקר - גבולות מוסריים.
החוקיות בסְפר אחרת. אתגרי ההתיישבות בארץ גזרה אינם מאפשרים את הפריבילגיה הבורגנית של תב"ע והיתר בנייה, ועדות תכנון ועורכי דין ואדריכלים. כדי לשרוד בספר נדרשות תכונות אחרות, ומי שנולד כעכבר העיר לא יבין זאת: הגבול אינו נמדד ברישומי טאבו אלא ביכולתך לשמור עליו. שליטה אפקטיבית איננה תלויה בהערת אזהרה, אלא בהוויה מתמדת של עמידה, נוכחות, נחישות וזיעה. אין משטרה במרחק שיחת טלפון, אין ערכאה שתסדיר סכסוך על דרך גישה, ואין פרקליטות שתעניק לך צדק מהיר מול פולשים בזמן אמת. יש רק אותך, הסוס שלך, האמונה שלך, והיכולת שלך להחזיק באדמה בלי לאבד את עצמך.
ועם כל זאת הספר איננו הפקר, גם אם קוראים לו המערב הפרוע. יש בו קודים עתיקים, כמעט אביריים: אל תשתמש בכוח לשם כוח; אל תכה סתם לשם השלטת אימה ופחד; ובעיקר, כבד את היריב כי גם הוא חי כאן. זו תמציתו של מוסר הספר: איזון עדין בין הישרדות לציוויליזציה, בין ספרא לסיפא, בין חרב למחרשה.
חגיגות שנה לעלייה לקרקע בעפרה, 1976 | צילום: עמוס פרומקין
בספר "הסְפר היהודי האחרון" פורש המחבר אמוץ עשהאל סקירה היסטורית של פרויקטים לאומיים גדולים שהתרחשו באזורי ספר שונים בעולם: ממסעות הביזה והשוד של הנרי, הספן הפורטוגזי שפתח את עידן הקולוניאליזם; דרך הספר הסיבירי של רוסיה שבראה לעצמה ארץ גזרה אלימה ומרושעת; ועד המתנחלים האמריקנים בעמק אוהיו, שהביאו עימם את בשורת החירות והחופש והפכו את אמריקה למה שהיא היום. הספר יכול להיות תיקון עולם, בריאתה של ציוויליזציה חדשה, ויכול להיות ספר אימה של ניצול ושעבוד. הכול תלוי בערכים של אנשי הספר, בחזון שלהם, ובדרך שבה הם מממשים אותו.
אחרי ההקדמה הזו אפשר להבין שאנחנו בבעיה. אנחנו, אנשי ההתיישבות ביו"ש, נמצאים בבעיה חמורה.
האם יש קמפיין BDS בינלאומי, אנטישמי ומניפולטיבי, המנפח עלילות על "אלימות המתנחלים"? כן, יש קמפיין כזה. מנגד, האם יש לנו בעיה עם יותר מדי צעירים שאיבדו את הערכים היהודיים והאנושיים שלהם, ומתמכרים לאלימות פרועה ומשולחת רסן? כן, יש לנו בעיה כזו. התשובה הראשונה אינה סותרת את השנייה: יש קמפיין מרושע נגדנו, ובו זמנית אנחנו בבעיה ממשית, ואסור לנו להסיר אחריות ולהגיד שידינו לא שפכו את הדם הזה.
אנחנו רואים את התמונות ממצלמות האבטחה של עשרות נערים ששורפים משאיות ומכוניות, אנחנו רואים את צילומי הכבשים שעיניהם נעקרו, אנחנו מביטים בחולצתו המגואלת בדם של עודד ידעיה ששירת עם נתניהו בסיירת וכמעט קיפד את חייו מסלע שהטיח בראשו נער מהגבעות. אנחנו רואים את היקף האירועים החורג מכל מה שהכרנו, ומבינים שאנחנו בבעיה.
ממשיכי דגניה
כדי לפתור את הבעיה צריך להבין אותה לעומק. יש לנו אינטרס לאומי עצום בפיתוח הגבעות והחוות. הן העתודה המבטיחה את עתיד החיים באזורי לב הארץ. החוות עושות את מה שהממסד הבירוקרטי כבר שכח לעשות: לתפוס שטח ולשמור עליו.
דגניה של פעם | צילום: קלוגר זולטן, לע''מ
בשעה שההתיישבות הכפרית שבתוך הקו הירוק סוגרת את עצמה מאחורי גדרות, מצלמות ואמצעי מיגון, ואינה מסוגלת להתרחב ולהציע מענה לדור הצעיר בגלל בג"ץ קעדאן קציר ויישום עיוור של עקרון השוויון, ביהודה ושומרון מתרקם אקלים אחר לגמרי, כמעט נשכח. וזה לא רק עצם תפיסת השטח אלא גם איכות השליטה בו, והמדד הבסיסי ביותר לאיכות הזו הוא מפלס הפחד.
בגבעות רבות הבעלים משאיר טרקטור במטע, וילדים בני 14 צועדים עם עדר צאן בין גבעות קירחות בלי לחשוש. אקלים הביטחון נולד לא מהרתעה ממלכתית, אלא מהימצאות יומיומית וממוכנות לחיכוך עם האויב. בלי להתכוון לכך, הגבעות מציעות מתכון להתמודדות עם מגפת הפרוטקשן המכרסמת בנגב ובגליל.
הגבעות לא רק תופסות שטח, הן משנות את טמפרטורת הפחד. הן יוצרות מרחב של יציבות בלב אזורים שסביבם החוק הולך ונעלם. הן מוכיחות שבמקום שבו משפחות צעירות גרות ועובדות, דגל ישראל מונף בלי מאבטחים ובלי מצלמות. הן גם תופסות שטח וגם מגינות עליו במשאבים מינימליים.
כשצה"ל או המשטרה מתקשים לבסס שליטה בשטח, החוות ממלאות את הוואקום. במקום מוצבים וסיורים יש משפחות, עדרים וכרמים. במקום גדר תיל יש עץ זית וילד שמשקה אותו. התוצאה היא אזור שחוזר להיות ישראלי לא רק על הנייר, אלא בתחושת הביטחון שבו, בריח האדמה, בקריאת התרנגול לפנות בוקר.
רועה צאן באחת מגבעות יהודה ושומרון. אילוסטרציה | צילום: משה שלייפר - פלאש 90
אבל כל הישג לאומי גדול דורש משמעת פנימית. וכשאין משמעת כזו, המהפכה מאבדת את נשמתה. השוליים האלימים אינם חלוצים אלא מחבלים ברעיון. הם מעתיקים מהאויב את שפתו ואת התרבות האלימה שלו, ומפרקים מבפנים את הזהות ואת הלגיטימציה של ההתיישבות כולה. הם מספקים לעולם תמונה עוכרת שלווה שמוחקת עשרות שנות עמל, צדק ומוסר ציוני.
דווקא משום שהגבעות הן צורך קיומי אסור שיזוהמו באלימות משולחת רסן. ריבונות מושגת בהגנה ולא באלימות, באחריות ולא בהפקרות. הגבעות הן המשך ישיר של דגניה ושל נהלל, אבל כדי להישאר כך עליהן לאמץ את רוח החלוץ ולא את רוח הנקם. בשטחי הספר אין משטרה בכל פינה, אבל יש א־לוהים ויש מצפון, ויש קו אדום שאין לחצותו. מי שמגן על האדמה בשם אהבת הארץ חייב לזכור שירושתה תלויה גם בשם הטוב של העם היושב עליה.
ראשי הרשויות ביו"ש מגנים את האלימות מקצה לקצה, אבל נוכח התוצאות הקשות נראה שמערכת אכיפת החוק אינה מצליחה להתמודד עם התופעה.
השבוע פורסם שראש השב"כ החדש דוד זיני הציע להשתמש באיזוק אלקטרוני כדי לבצע מעקב יעיל אחרי פעילים אלימים. אם כך הדבר, מדובר ברעיון טוב מאחר שהוא מייתר את השימוש בכלי המעצרים המנהליים, הפוגעניים מאוד מבחינת זכויות אדם. אבל זה לא מספיק. צריך להקים מנהלה לאומית שתעסוק בנושא הזה במשרה מלאה, שתסנכרן בין ארבעה גורמים: חינוך, רווחה, שב"כ ומשטרה.
דוד זיני | צילום: חיים גולדברג - פלאש 90
כחצי שנה לאחר פרוץ המלחמה נכחתי כמפקד צבאי ביום עליית היישוב חלץ אל הקרקע (מאוחר יותר שונה שמו לבר כוכבא). האירוע המרגש היה ביום גשום ובוצי. המייסד ליאור טל עלה לקרקע עם משפחתו והתגורר במשאית. המאמץ הפיזי והביטחוני שהוטל עליו היה אדיר: שמירה בלילות חשוכים ארוכים מול הכפר חוסאן, הקמת דיר לצאן בחורף הקפוא, סיקול אבנים וסלילת שבילים.
נאבקתי להגדיל את מספר החיילים ששלחתי כדי להגן על החווה, ויותר מכול התרשמתי מאיכות העבודה החינוכית של ליאור עם הנערים שהתנדבו בחווה. הוא ורעייתו תפקדו כמו הורים לנערים, וחוץ מעבודה קשה הייתה שם גם אוזן קשבת וגם משמעת ברורה.
את הארץ בונים באהבה, זה היה המסר. ולכן אין חיכוך מיותר עם פלסטינים, אין אלימות ואין ונדליזם. פשוט אין. מי שהתבלבל מצא את עצמו מורחק מהמקום. המודל של חלץ צריך להיות מועתק לכל נקודות ההתיישבות ביו"ש, והמסר צריך להיות ברור: אין עתיד ואין קיום למקום שאין בו מבוגר אחראי שלוקח אחריות מלאה על כל הנערים המתנדבים בה. דמיינו מנהלה מקצועית שעוטפת כל חווה בליווי כזה, שיש בה גם מקל וגם גזר, גם אכיפה בלתי מתפשרת וגם תמיכה. כל חווה וגבעה תבחר: חינוך ורווחה או שב"כ ומשטרה. השינוי יהיה מהיר.