שיאה השלילי של המלחמה הגדולה אירע בשמחת תורה ה'תשפ"ד, אז חדרו אלפי מחבלי חמאס לשטחה של מדינת ישראל, רצחו, אנסו, בזזו וחיללו את הרעיון הציוני. אולם האירוע הזה, למי ששכח, היה קצהו של אירועי משנה שהחלו הרבה לפני כן ולכולם היה מכנה משותף אחד. הם היו חלק מאינתיפאדה פלסטינית שהוכחשה בעקביות על ידי החברה הישראלית, צה"ל, מערכת המודיעין שלו וכמובן על ידי החוגים הפוליטיים בין אם משמאל (שמבחינתם אינתיפאדה פלסטינית מנוגדת לרעיון המשא ומתן) ובין אם מימין (שנאחזו עד תום בפרדיגמת השלום הכלכלי).
האינתיפאדה הפלסטינית המוכחשת שקדמה לאירועים הרצחניים של טבח שמחת תורה לא היתה מהסוג המוכר לנו. היא לא התחוללה כאירוע מהסוג המוכר של ההתקוממות הפלסטינית הראשונה של 1987 וגם לא השנייה של ספטמבר 2000. היא הייתה אסופה של אירועים מנותקים כביכול זה מזה שהתרחשו במוקדים שונים של המערכת הפלסטינית כולה. מדובר בחיבור בין: אירועי שומר החומות במאי 2021 שהתפרץ מהמערכת הפלסטינית בעזה אבל במקביל גם בערים המעורבות בישראל; בתופעת הטרור שהתרחשה ביהודה ושומרון; וכמובן גם בתופעת "האלימות" בחברה הערבית ובנגב.
כל אלה היו בבחינת תופעות לכאורה נתיקות ומשום כך הן מוסגרו, בטעות, דרך מערכת של מושגים שלא ראתה את המכנה המשותף ביניהם. כך, אירועי שומר החומות בערים המעורבות נתפסה כסוג של מחאה אזרחית של ערביי ישראל; האירועים בעזה מוסגרו כעוד "סבב"; האלימות מצד ערביי יהודה ושומרון כעוג "גל" טרור; האלימות בחברה הערבית כ"פשיעה", ואילו האלימות בנגב של הבדואים כבעית "משילות".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אבל בין כל אלה היה גם היה מכנה משותף. כלל התופעות הללו יצאו מתוך חלקיה השונים של המערכת הפלסטינית (בעזה, ביו"ש, בישראל) ונועדו כולם גם יחד למוטט את הסדר שנבנה במזרח התיכון במשך כעשור ומחצה שנשען על רעיון השלום הכלכלי ולהחזיר למזרח התיכון את שאלת פלסטין שנעלמה ממנו כמעט שני עשורים.
כאמור, בתוך האינתיפאדה הרב-מימדית והמוכחשת הזו הזו היה לערביי המקום (קרי: ישראל), חלק שבא לידי ביטוי באירועי "שומר החומות" בערים המעורבות, באירועים בנגב וגם במעשי טרור נקודתיים. ככל שנמשכה המלחמה מאז הטבח והפכה לרב-זירתית, הוסטה כמובן תשומת הלב לשאר החזיתות כמו זו מול איראן, חיזבאללה, החות'ים ושאר גורמי הבלוק הרצחני-דכאני, ובצדק רב. אולם, וזו הנקודה המשמעותית, האינתיפאדה הפלסטינית המוכחשת והגדולה - מעולם לא הסתלקה לשום מקום. היא נשארה מאיימת ונוכחת בתוך המלחמה הגדולה.
בראש ובראשונה היא נותרה על כנה במובן הרעיוני המופשט כאשר "שאלת פלסטין" הפכה משאלה נעלמה לשאלה נוכחת ואף לאמצעי שבו משתמש הבלוק הרצחני-דכאני, במשותף עם הבלוק הפרוגרסיבי המערב אירופי, כדי להכריע את ישראל ולבודד אותה מדינית בחסות האנטישמיות החדשה ברחבי הגלובוס.
לצד זאת, היא קיבלה פנים חדשות, שבאו לידי ביטוי בעומק המערכת הישראלית, הפעם מכיוונה של המנהיגות הערבית בישראל, ייתכן אף בשיתוף פעולה עם סוכני ציר הרשע, במאמץ לפורר את החברה הישראלית מבפנים, ובעיקר לתקוע טריז במאבק האיתנים המתחולל בישראל על נפשה וזהותה של החברה והמדינה בין אוחזי תיזת "המדינה היהודית" לבין אוחזי תיזת "מדינת היהודים".
עוד כתבות בנושא
בהקשר הזה, מילאו הבחירות הדמוקרטיות בישראל תפקיד באותו מהלך אינתיפאדיוני שניתן להגדירו כסוג של אינתיפאדה לבנה, להבדיל מזו האדומה הכרוכה בשפיכות דמים. מטבע הדברים, התנהלותה של המנהיגות הערבית בהקשר למערכת הבחירות אינו ממוסגר בהקשרה של אינתיפאדה פלסטינית או בהקשרה של המלחמה הגדולה המתנהלת מאז טבח שמחת תורה בשל ההקשר הפנים ישראלי והנטייה לראות את ההתפתחויות בקונטקסט דמוקרטי-אזרחי. ברם, אסור להתבלבל. מדובר בפרקטיקה של התנגדות לכל דבר ועניין, כפי שלימד אותנו החוקר המוכשר ג'יימס סקוט, העושה שימוש בחומרי גלם שבאים מתוך המערכת ומתוך ההגמוניה היהודית, כדי לערער אותה ולחולל בה תהליכי שינוי עמוקים או בשפה אחרת - אינתיפאדה, מושג שמשמעו בשפה הערבית היא "התנערות". התנערות מהסדר הקיים והמרתו בסדר חדש שעונה בקנה אחד עם האינטרסים של קבוצת המיעוט הערבית-פלסטינית.
מאז 1948 נקטו הערבים בישראל ומנהיגותם בפרקטיקות התנגדות מגוונות. היו מהן גם אלימות כמו בשנת 1976 (יום האדמה), בשנת 2000 (אירועי אוקטובר) כמובן 2021 (שומר החומות). אבל לצידן היו מהלכי התנגדות אחרים שלא עשו שימוש באלימות, דוגמת פרסום "מסמכי החזון הערביים" בשנת 2006 ו-2007 שהייתה פרקטיקה אינטלקטואלית תרבותית אשר ביקשה לקרוא תיגר על רעיון המדינה היהודית באמצעות משא ומתן עם החברה היהודית על הפיכת ישראל למדינה דו-לאומית או איך שמנסחי המסמכים קראו לכך - "דמוקרטיה הסדרית". קונקרטית לגבי מיזם "מסמכי החזון", מאחורי המהלך עמד הרעיון של שימוש בפלטפורמה דמוקרטית ואזרחית כדי לייצר הפיכות דרמטית במציאות ולערער מן היסוד את פרדיגמת 1948 המניה את קיומה של ישראל כמדינה יהודית.
עוד כתבות בנושא
עתה, הפכו הבחירות בישראל לפלטפורמה דומה באמצעותה מבקשת המנהיגות הערבית לערער את הסדר הקיים מתוך המערכת ולא דרך אלימות פיזית המקפלת בתוכה סיכון למי שנוקט בה. הדמוקרטיה הפכה לבסיס שעליו ניתן לייצר את המשך האינתיפאדה הפלסטינית שהחלה אי שם הרבה לפני שמחת תורה ה'תשפ"ד כחיבור בין כלל גורמי המערכת הפלסטינית, בעזה, ביו"ש, בנגב, ובכלל זאת בישראל פנימה המכוונת לערער את הסדר הקיים באמצעות החייאתה מחדש של "שאלת פלסטין" וערעור הרעיון של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.
אם כך, מלחמה גדולה ניטשת עתה בישראל על דמותה וזהותה כחלק מאינתיפאדה פלסטינית גדולה שמתנהלת כבר מזה 6 שנים, בכל ממד שהוא ואמצעי שהוא: דרך פרקטיקה אלימה ודרך פרקטיקה בלתי אלימה העושה שימוש בכלים דמוקרטיים ואזרחיים.
זו המשמעות של האירועים הלכאורה פוליטיים המתחוללים כרגע בישראל והם מהדהדים במקצת את אלה שמתרחשים לא רחוק מאיתנו באותם מקומות שעד לא מכבר קיבלו אותנו בזרועות פתוחות כתיירים (גם אם שם מרכיב האלימות הוא דומיננטי). האירועים הללו בישראל גופא הם חלק מאותה אינתיפאדה ערבית-פלסטינית. הפעם היא פוליטית אזרחית, מתוחכמת מאד והיא בעיקר משלימה את שאר רכיביה האלימים יותר, אך כמובן את המאמץ של בלוק הרשע מהמזרח להכחיד את קיומה של מדינת ישראל.