בלילה שאחרי הבחירות, תוך כדי נהיגה, הקשבתי לרשת ב'. אריה גולן, שאיש לא יחשוד בו באהדה לימין, כמעט התחנן בפני יו"ר הרשימה המשותפת, יוסף ג'בארין: "אולי בכל זאת, כדי לאפשר לגדי איזנקוט להקים ממשלה, תסכים לומר את ארבע המילים הפשוטות 'חמאס הוא ארגון טרור'? אחרי זוועות שבעה באוקטובר, הרי לא מדובר בדרישה אידיאולוגית מרחיקת לכת", הפציר בבן שיחו. "זה המינימום שבמינימום. אפילו לא שינוי עמדה מדינית, רק הכרה במציאות". ג'בארין סירב. "אתה חי בעבר", התריס כלפי גולן, "אני מסתכל על העתיד". הבעיה היא שגם רל"ביסט כמו גולן זוכר שה"עתיד" הזה הוא עבור הישראלים עבר. הם טעמו ממנו בשבעה באוקטובר.
הדיאלוג הקצר הזה זיקק את שלוש הטרגדיות של הפוליטיקה הישראלית. הטרגדיה של הערבים היא המנהיגות שלהם - בעזה, ביהודה ושומרון, וגם בתוך ישראל הקטנה. מנהיגות כושלת ששוב ושוב מבכרת את הנאמנות לנרטיב הלאומני־ג'יהאדיסטי על פני האינטרסים הקיומיים של הציבור שהיא מתיימרת לייצג.
הטרגדיה של השמאל היא שגם אם יפתח גמישות של בלרינה, הוא לא יצליח להקים ממשלה עם שותפים שגם אחרי שבעה באוקטובר מסרבים לכנות את חמאס ארגון טרור. אפשר לעקם את עמוד השדרה הפוליטי עד גבול מסוים, מעבר לו כבר אין עמוד שדרה. שורת פרשנים צבועים באולפנים הפצירו שלשום באיזנקוט להתכחש לכל הבטחות הבחירות שלו רק כדי להפיל את ביבי, אבל גם הם פוגשים בסוף בקיר.
הכי מעניין
הטרגדיה של הימין היא שכדי להקים ממשלה צרה הוא נאלץ להקריב את הערכים שלו עצמו. במקום ציונות של אחריות לאומית, הוא מתחזק אוטונומיה חרדית ומימון השתמטות. במקום ריבונות ומשילות, הוא מגלה רפיסות מול האנרכיה בגבעות. במקום כלכלה חופשית, הוא שבוי בסוציאליזם של ועדי עובדים וקבלני קולות. במקום מנהיגות שמרנית ואחראית, הוא משווק פופוליזם קורבני. וכך, שני המחנות הגדולים מוצאים את עצמם בני ערובה של השוליים שלהם. השמאל נדרש להתכחש לאינסטינקטים הלאומיים שלו, והימין נדרש להתכחש לעקרונות הציוניים שלו.
הפתרון, לפחות על הנייר, פשוט להפליא: ממשלה ציונית רחבה. נתניהו, סמוטריץ', איזנקוט, בנט וליברמן. כן, דווקא הם. אנשים שלכאורה שׂוטמים זה את זה אבל אמורים להסכים על הדברים החשובים באמת: ביטחון ישראל, ריבונות המדינה, שוויון בחובות האזרחיות, רפורמה משפטית באמצעות חוקה רזה, כלכלה יצרנית, תפקוד תקין של משרדי הממשלה, ושמירה על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה.
בלי סחטנות מגזרית, בלי תלות במפלגות אנטי־ציוניות, בלי קיצוניות שמכתיבה את סדר היום. ובעיקר, בלי "מדיניות" של תנינים ופיתות, בלי "נמות ולא נתגייס", ובלי "נסגור את עלי".הבעיה היא שכדי להקים ממשלה כזו, כל אחד יצטרך לוותר על מה שיקר לו מאוד: האיבה האישית, החשבונות הישנים, החרמות, ובעיקר האשליה שרק הוא מייצג את טובת המדינה. לישראל אין מחסור במנהיגים שמוכנים להקריב את המדינה למען המחנה; היא זקוקה בדחיפות למנהיגים שמוכנים להקריב משהו מהמחנה למען המדינה.
עוד כתבות בנושא
