מבט על תוצאות הבחירות מציג שני מחנות שניצבים זה מול זה, כל אחד אוחז באקדח עם כדור בקנה ואצבע על ההדק.
עוד כתבות בנושא
נתחיל במחנה של נתניהו. סביר להניח שבבחירות נוספות הוא ישיג תוצאה טובה יותר. הבסיס שלו מבוסס ומגויס, הוא מנוסה יותר, הגוש עשוי בסבירות גבוהה להסתדר בצורה טובה יותר, אחוזי הגיוס במגזר הערבי צפויים לרדת ומצביעי גוש האופוזיציה לא צפויים לנהור ארצה בשיעורים דומים גם בסבב נוסף.
ועדיין, שיפור אינו ניצחון. אין שום ודאות שהתוספת תספיק כדי להגיע ל-61, וההיסטוריה הקרובה לימדה אותנו שסבבי בחירות נוספים הותירו אותנו במבוי סתום. מי שמהמר על כדור אחד עלול לגלות שהקנה ריק, והמציאות נשארה כפי שהייתה, רק עם חודשי קמפיין נוספים ומתישים שנגמרו בלי כלום במקום לטפל בשלל סוגיות חשובות ומהותיות.
הכי מעניין
גוש האופוזיציה, מצדו, יכול להקים ממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות. הוא אומנם יכול לעשות זאת בקלות, ובכך לממש את איומי הקמפיין של נתניהו, אבל ממשלה כזו תיבנה על יסודות שבירים מטבעם, ובימי מלחמה ספק רב אם תאריך ימים. ממשלה שנשענת על תמיכה חיצונית של גורמים שחלוקים עמה בשאלות הליבה של ביטחון וזהות תתקשה לקבל החלטות, ובפרט החלטות קשות. כל הצבעה תהפוך למיקוח, וכל משבר לאיום פיזור. בנוסף, ליברמן, בנט ואיזנקוט צפויים להינזק פוליטית ממהלך כזה בטווח הארוך. גם זה כדור שעלול לחזור כבומרנג לעבר היורה עצמו.
ויש מחיר נוסף, פחות נראה לעין. כל צד מתרגל את הניצחון הצפוי שלו ומתעלם מהאפשרות שיישאר עם חצי ניצחון, או עם ניצחון שאי אפשר לממש. במצב כזה האחריות לא נעלמת. היא רק נדחית לסבב הבא.
עוד כתבות בנושא
המסקנה המתבקשת היא שאולי כדאי ששני הצדדים יניחו את נשקם. לא על השולחן, אלא בצד.
אין כאן קריאה לוותר על המחלוקות הקיימות בנוגע לשלל נושאים, אבל לדידי, בסוגיות הליבה "הרוב הציוני", המשרת והמשלם – יכול להגיע לפשרות. בפשרות כאלה, אף צד לא יוצא עם מלוא תאוותו בידו, אבל אנחנו - אזרחי ישראל - עשויים לקבל את המנוחה והשלום הפנימי שכל כך מגיעים לנו.
דווקא כאן טמון הפרס הגדול: רק קואליציה ציונית כזו תוכל לייצר חוק גיוס יציב, כזה שלא יבוטל בבג"ץ או בידי הקואליציה הבאה, וכן לשלב את החרדים בשוק העבודה – שני צרכים קריטיים עבור הישרדותה של מדינת ישראל ושגשוגה בטווח הארוך. ממשלה צרה, מכל צד, לא תוכל להעביר חוק כזה, או תעביר אותו רק כדי שיבוטל או יימחק עם החלפת השלטון.
בינתיים, האויבים האמיתיים אינם מחכים. הם רוצים להרוג את כולנו, ללא הבדלי גזע, מין ופתק בקלפי. בעיניהם כולנו נמצאים באותה רשימת חיסול והשמדה. מי שמתבונן בהם מבחוץ רואה עם שממשיך לקטב את עצמו לדעת, וידע לנצל את הרגע - כפי שכבר למדנו על בשרנו באופן הנורא ביותר.
ההיסטוריה שלנו מלמדת שהמחיר של פירוד פנימי גבוה יותר מכל איום חיצוני. חורבן הבית השני שהגיע בגלל שנאת חינם הוא אזהרה שחז"ל הציבו בפנינו שאותה עלינו לזכור כל הזמן, קל וחומר בעידנא דריתחא.
נלחמנו מספיק בינינו, ועוד נכונות לנו מספיק מלחמות מול מי שלא ירחם על אף אחד מאיתנו.
הגיע הזמן לפרחים בקנה במקום כדורים. הגיע הזמן לשלום בית. הגיע זמן אחדות בעם ישראל, והצעד הראשון בדרך אליה יוכל להגיע רק דרך אחדות פוליטית.
עוד כתבות בנושא
