בחודשים האחרונים ניסו המפלגות לשכנע את כולנו לבחור בהן: דיברו על ביטחון, על יוקר המחיה, על זהות המדינה והסתבכו עם השאלה מי ישב עם מי. כמעט כל קבוצה באוכלוסייה זכתה להבטחות, למסרים ולחיזורים. אבל קבוצה אחת, משמעותית במיוחד לעתידה של ישראל, כמעט לא נשמעה בשיח הזה: בני ובנות הנוער.
פעילי תנועת עזרא מתנדבים במהלך המלחמה | צילום: תנועת עזרא
אפשר להבין את ההיגיון הפוליטי. לנערה בת 15 אין פתק להניח בקלפי ונער בן 17 אינו יכול לתרגם את עמדתו למנדט. בעולם של סקרים, קהלי יעד ומאבקים על כל קול, קל להתמקד במי שיכול להצביע כאן ועכשיו. אלא שמנהיגות איננה רק היכולת לזכות בבחירות הקרובות, היא גם היכולת לראות את מי שיחיה כאן הרבה אחרי שכרזות הבחירות יוסרו.
נכון, יש מפלגות שהכניסו למצע שלהן סעיפים העוסקים בחינוך ובנוער. אבל בין סעיף במצע לבין מקום אמיתי בסדר היום הציבורי יש מרחק גדול. הוויכוחים שהשתלטו על מערכת הבחירות עסקו בעיקר במבוגרים של היום. כמעט לא שמענו דיון רציני בשאלה איזה דור אנחנו מבקשים לגדל כאן, מה הוא צריך מאיתנו, ובעיקר מה יש לו לתת לחברה הישראלית.
הכי מעניין
פעילי תנועת עזרא מתנדבים במהלך המלחמה | צילום: תנועת עזרא
בני הנוער של היום גדלו אל תוך מציאות שלא בחרו בה. שנות לימוד שנקטעו, מגפה, מלחמה, אזעקות ודאגה יומיומית למשפחה ולחברים הפכו לחלק משגרת ההתבגרות שלהם. דווקא משום כך, הם ראויים ליותר מאזכור אגבי בנאום על חינוך. מגיע להם לשמוע כיצד המדינה מתכוונת להשיב להם יציבות, שייכות וביטחון, וגם כיצד היא מתכוונת לפתוח בפניהם דלת להשפעה אמיתית. לא בעוד עשור, אלא כבר מחר בבוקר.
וזו אולי ההחמצה הגדולה ביותר. כשפוליטיקאים מדברים על נוער, הם נוטים לראות בו ציבור שצריך להגן עליו, לחנך אותו או להכין אותו לחיים. כל אלה חשובים. אבל בני הנוער אינם רק משימה שמוטלת על כתפינו. הם כבר עכשיו חלק מהאנשים שנושאים על כתפיהם את החברה הזאת.
פעילי תנועת עזרא מתנדבים במהלך המלחמה | צילום: תנועת עזרא
ראינו זאת בשנים האחרונות במלוא העוצמה. נערות ונערים החזיקו את העורף בזמן שהמבוגרים יצאו להילחם בשדה הקרב. הם יצאו להתנדב, סייעו למשפחות מפונות ולמילואימניקים, תמכו בחקלאים, ארזו ציוד ומזון והדריכו ילדים שזקוקים היו למסגרת ולתחושת ביטחון. ובשגרה, הם ממשיכים להוביל ולעשות בסניפים, בשכונות ובקהילות בכל רחבי הארץ, ליזום פעולות למען הקהילה, להקדיש שעות לאחרים ולגלות אחריות שלא תמיד זוכה להכרה או לפרסום. בני הנוער לא מחכים להיות בני 18 כדי לתרום למדינה שלהם.
אני פוגש את הכוחות האלה מקרוב. אני רואה בני ובנות נוער שלא מסתפקים בלשאול מה המדינה יכולה לתת להם, אלא שואלים מה הם יכולים לעשות למענה. דווקא בתקופה שבה השיח הציבורי רווי חשדנות, כעס ומחנאות, הם מזכירים לנו שאפשר לפעול יחד, גם בלי להסכים על כל דבר. לא משום שהם תמימים או מנותקים מהמציאות, אלא משום שהם מאמינים שיש להם אחריות לשנות אותה. תושיבו קבוצת נערים ונערות מתנועת נוער דתית יחד עם קבוצת בני נוער מתנועה חילונית - והמשותף יהיה גדול הרבה יותר מהמפריד.
פעילי תנועת עזרא מתנדבים במהלך המלחמה | צילום: תנועת עזרא
לכן הדרישה מההנהגה הבאה איננה מסתכמת בעוד תקציב או עוד תוכנית חינוכית, חשובים ככל שיהיו. היא מתחילה בשינוי נקודת המבט. יותר להקשיב להם, להבין אותם. להזמין בני נוער אל החדרים והוועדות בהם מתקבלות החלטות הנוגעות לחייהם, להקשיב ליוזמות שעולות מהשטח, לחזק את תנועות וארגוני הנוער ולאפשר להם להוביל. ובעיקר, לדבר עליהם לא רק כעל "דור העתיד", אלא כעל שותפים בהווה.
ביום שלישי הקרוב בני נוער רבים לא יוכלו לבחור את הכנסת שתעצב את שנות בגרותם. אבל מי שייבחר יצטרך לבחור איזה יחס הוא מעניק להם. יש כאן דור שמוכן לקחת אחריות, להתנדב, לבנות ולחבר. השאלה היא אם המבוגרים שמבקשים להנהיג את ישראל יהיו מוכנים לתת בו אמון.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
