סקר שפרסם המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) לפני מספר שבועות בדק את יחסם של בני נוער לא דתיים בישראל לדת ולמסורת, ומצא שכמעט מחצית מהם, בגילי 15 עד 18, מדווחים שחבריהם מקיימים היום יותר מנהגים יהודיים מבעבר: תפילין, תפילה, צניעות, הדלקת נרות. דיווחים תקשורתיים מהתקופה האחרונה נתנו לנתון הזה בשר: תלמידים בתיכונים חילוניים שמגיעים לבית הספר עם ציצית מתחת לחולצה וכיפה בכיס, דוכני תפילין בחצר, נערים ששמרו שבת בפעם הראשונה "סתם לנסות" והמשיכו מאז. תלמיד בן 17 מפתח תקווה תיאר זאת כך: "אם תבוא לבית הספר שלי, שהוא תיכון חילוני, זה ייראה לך לפעמים ממש כמו ישיבה".

אני רוצה להשתמש בתמונה הזאת כדי לדבר על משהו רחב יותר, שמלווה את העם היהודי כבר די הרבה זמן: שני איומים שנראים הפוכים אבל בעצם קרובים זה לזה יותר משנדמה.

בתפוצות האיום המרכזי כיום הוא כנראה האפתיה. התרחקות, אדישות, אובדן מסירה בין-דורית, דילול הזהות. בישראל האיום הסימטרי הוא תשוקה יהודית שעלולה להפוך לעודפת, לבלעדית, ולפעמים ממש לפנאטית. זו לא תחרות בין רע לפחות רע. שתי התופעות פשוט שוחקות משהו דומה, רק שאחת עושה את זה בשקט והשנייה ברעש.

התשוקה הדתית, בייחוד כשיש בה ממד אוטופי או משיחי, יכולה ללבוש צורות שונות מאוד. יש תשוקה נורמטיבית, שמקבלת מסגרת, הלכה, סמכות וגבולות. ויש תשוקה אנומית, שדוחה מסגרות מוסדיות ומעדיפה אותנטיות, אינטואיציה, חוויה אישית, ולפעמים אמת פנימית שגוברת על כל מוסד. ההבדל תלוי בעיקר בשני דברים: כמה מקום נותנים לאוטונומיה האישית, וכמה מקום נותנים לסמכות הדתית.

חלק מהציבור החילוני, שחושש מתיאוקרטיה ומפגיעה בדמוקרטיה, מביט בחשד בכל התעצמות של הזהות הדתית, ולפעמים נדמה שהוא כמעט מעדיף אפתיה יהודית מסוימת על פני הסיכון שבפנאטיות. מנגד יש כאלה שמבינים שגם מדינה יהודית שתושביה יפסיקו להתעניין ביהדות תיפגש עם בעיה קיומית משלה. חברה לא חיה רק ממוסדות ומתמ"ג, היא חיה גם מתשוקה, מזהות, מזיכרון ומתרבות.

וזה בדיוק מה שהופך את התופעה שמתאר מחקר ה-JPPI למעניינת. חלק מבני הנוער בישראל מגלים מחדש, ובהתלהבות, פרקטיקות וטקסטים וסמלים יהודיים, בלי לקבל בהכרח את היהדות כמערכת נורמטיבית אחת שלמה. מניחים תפילין, עושים קידוש, הולכים לשיעור תורה, לובשים ציצית, מגלים את רבי נחמן או את הרב קוק, ותוך כדי כך שומרים על אוטונומיה אישית חזקה. בוחרים, מרכיבים, מתנסים, ובעיקר לא נותנים לשום סמכות רבנית להחליט אוטומטית על מכלול החיים. חזקי שוהם מאוניברסיטת בר אילן ניסח את זה טוב, בהתייחסו לתופעה הזו: הדת אצל הדור הזה משמשת כמשאב זהותי ולא כמדריך מעשי לחיים. אין כאן חזרה בתשובה המונית, יש בחירה של שניים-שלושה יסודות מעניינים בלי קבלה של תרי"ג מצוות.

זה מה שהייתי מכנה יהדות פוסט-מודרנית. ואפשר כמעט להירגע ולחשוב שמצאנו את הפתרון: זהות יהודית נלהבת אבל לא תיאוקרטית, מסורת חזקה שחיה בתוך חירות, הרבה יהדות ומעט כפייה.

רק שזה לא כל כך פשוט. האוטונומיה האישית לא מהווה, כשלעצמה, שום ערובה נגד הפנאטיות. היהדות האוטונומית מאוד, האנטי מוסדית, ולפעמים ממש האנרכית, היא גם היהדות שאפשר לפגוש אצל חלק מנוער הגבעות. דחיית הסמכות הרבנית, המדינה או המוסדות יכולה לשחרר יצירתיות דתית יוצאת דופן. היא יכולה גם לשחרר התנהגויות קיצוניות. תלמיד שמתנסה בלי רב וצעיר שמתפרע בגבעה חולקים לפעמים דקדוק פנימי דומה יותר משנדמה. אנומיה היא לא בהכרח חירות מוארת.

יש כאן, לדעתי, הבדל אנתרופולוגי עמוק בין כמה עולמות דתיים בישראל. העולם החרדי חושד באופן מובנה באוטונומיה האישית. האדם, לפי התפיסה הזאת, חצוי בתוך תשוקותיו ואינטרסיו ואשליותיו, ולכן הוא זקוק לתורה, לנורמות ולמורים. חלק ניכר מהציונות הדתית, בייחוד תחת השפעה חסידית והשפעת הרב קוק, נותן דווקא ערך גדול הרבה יותר לפנימיות. במעמקי האדם, ועוד יותר במעמקי נשמת האומה, יכולה לדבר שאיפה שהיא אלוקית של ממש.

השאלה האנתרופולוגית האמיתית, בסופו של דבר, פשוטה למדי: עד כמה סומכים על הקול הפנימי. העולם הדתי הקלאסי מזכיר שההטרונומיה, ההלכה שבאה מבחוץ, מגינה גם על האדם מפני ההתלהבויות שלו עצמו. אבל כשדוחפים אותה רחוק מדי היא יכולה לייצר קונפורמיזם, אינפנטיליזציה וסמכותנות. האוטונומיה, מנגד, מייצרת אחריות ויצירתיות וחיוניות, אבל כשדוחפים גם אותה רחוק מדי היא יכולה לייצר אנומיה, נרקיסיזם דתי, קיצוניות.

אז השאלה בעצם לא באמת דת מול דמוקרטיה, או סמכות מול חירות, או מסורת מול מודרנה. אלה ניגודים נוחים מדי. השאלה קשה יותר: איך מייצרים זהות יהודית שנלהבת מספיק כדי למנוע אפתיה, חופשית מספיק כדי למנוע תיאוקרטיה, וממושמעת מספיק כדי למנוע פנאטיות. 

ואולי דווקא בשאלה הזאת, ולא בתשובה מוכנה מראש, מתחוללת היום ההתחדשות היהודית הישראלית.