לפני כמה חודשים הקפאנו ליום אחד את כל מה שהיה על שולחנות העבודה שלנו, ויצאנו לטיול זוגי בצפון. לא היה לנו הרבה זמן, אבל במשך כמה חודשים רציתי לראות את הזרימה של המוביל ההפוך בנחל צלמון, אז עלינו צפונה. זה היה בשלהי האביב, והצמחייה כבר הייתה יבשה. המים זרמו בנחת לצד המסלול, אבל אנחנו צעדנו בקצב, בלי אפשרות להתעכב ולנוח בצל העצים. הלכנו בשמש שכבר ניצחה את החורף, אבל עדיין הייתה חייבת להוכיח כמה היא חזקה. בסוף הגענו אל המים הזורמים בשצף מתחת לגשר הטרוורטין. היה קצר אבל נהדר. הסתובבנו וחזרנו באותה הדרך, לא לפני שהבנו שיכולנו להגיע עם המכונית ממש עד המים, בלי לצעוד במסלול, בלי לפגוש עצים עצומי גזע, בלי לראות את הפרחים שבכל זאת שרדו את החום. אז לא התחרטנו על הדרך, אבל הרהרנו בזה לרגע. מחינו את הזיעה מהפנים וחשבנו, מה קרה לנו - הפכנו צעירים?
| צילום: איור: תשורה לוי
בדרך כלל כשאנחנו מתלבטים איזה מסלול לבחור לטיול המשפחתי, אנחנו מתייעצים עם אבא שלי, שמכיר שלל אזורים בארץ בעיניים עצומות. הדיון תמיד ענייני: מה האורך, מה הקושי, מה הן נקודות העניין, ולבסוף ההפצרה התמידית של אבי: "אל תחפשו רק מסלולים עם מים, הארץ שלנו צחיחה. אם תרגילו את הילדים שבסוף כל טיול מחכה להם טבילה, הם תמיד יחפשו רק מעיינות או נחלים ויצמצמו את עצמם לטיולים מסוימים מאוד". אז אנחנו משתדלים לאזן. צועדים במסלולים בכרמל, במכתש רמון ובמדבר יהודה, וגם כשאנחנו מטיילים בצפון, לפעמים נבחר במסלול יבש. אבא שלי צודק, אי אפשר להידבק רק למים. אבל לפעמים, במיוחד בקיץ, אנחנו נכנעים לחום ומשרטטים מסלולים סביב נחלים זורמים בגליל ובגולן, או אפילו נוסעים ישר למקור המים, למרות שבשיא החופש הגדול, מהחנייה ועד המים כבר נוצר מסלולון קטן בפני עצמו.
השתתפתי לפני כמה ימים בשיחה בין־דורית מעניינת. הבת שלי שאלה את הוריי אם הם מכירים מעיין מסוים בגולן. הם לא ממש הכירו. התפלאתי. שבילי הגולן נהירים להם, גם כל התילים והאנדרטאות, אבל דווקא המקומות שמושכים את הנוער פחות ידועים להם. "אנחנו דור התיונים", אמרה להם הבת שלי בהתנצלות, והסבירה: "אנחנו הולכים רק למעיינות, קופצים פנימה כמה פעמים, שוחים ואז יוצאים ועוברים למעיין הבא".
הכי מעניין
זו כנראה תופעה של הנוער, ואולי היא קצת באשמת דור ההורים שלו, כלומר שלנו. מצד אחד, אבא שלי צדק. אי אפשר להכיר לילדים רק נקודות מים רטובות, להביא אותם תמיד עד המים ולצפות שהם ימשיכו לעקוב אחרי סימוני השבילים בדרכים מתפתלות. מצד שני, הנוער לא רק קופץ ראש אל מי המעיינות. הוא גם חושף אותם, חופר אותם, ממלא את הבריכה בבטון, כובש את הדרך, פורץ שבילים, שותל עצים, ומגלה לכולנו, קטנים כגדולים, שהארץ הזאת יבשה פחות משחשבנו, שיש בה חן וחיים. ארץ שיש בה באמת לא מעט עיינות ותהומות שיוצאים בבקעה ובהר.
ב"שיר בוקר" שלו הבטיח אלתרמן לארץ, לפני כמעט מאה שנה, "נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים". את השיר עדיין שרים ומקיימים גם היום תלמידי הישיבות ותלמידות האולפנות של רגבים, וגם חקלאים וקבלנים בכל הארץ (הבנאים עצמם בדרך כלל בקיאים יותר בשירי עם סיניים). אבל נראה שהדור הזה לא רק מלביש את המולדת, הוא לא רק מביא לה מתנות מן החוץ. הוא מתבונן באוצרות הכמוסים בה, חושף אותם וחוגג אותם. זאת רמה אחרת של אהבה לארץ, עמוקה יותר.
יש בו, בדור הזה, רוח ונקודת מבט עם קצב אחר, נחת ורוגע. וכמו שזה מתבטא בעבודת השם, במצוות ובתפילות (שמתם לב שגם אצל האשכנזים תפילות הימים הנוראים הפכו לכאלה שמתאימות לשבת שירה?) כך זה גם נוגע בבחירת הטיולים. לא חייבים לקום מוקדם, לנעול נעליים, להעמיס 3 ליטר מים ולהרחיק נדוד. אפשר גם לקחת פק"ל ומגבת (גם זה בונוס לעיתים) ולקפוץ למעיין. אולי החבר'ה האלה נוכחו להבין שמול עולם כל כך לא יציב - לא יעזור לתכנן תוכניות מרחיקות לכת. ואולי זה סתם, כי ככה מתאים להם.
אני עפה על הדור המתוק ולפעמים בלתי מובן לי הזה. אני מחזיקה את החבל והולכת בעקבותיו, לומדת אותו ואת הבשורות החדשות שהוא מביא. וואלה, כן, הייתי שמחה לקצת מהלך הרוח הזה. לנחת. ויחד עם זאת אני מקווה שגם דור התיונים לא יוותר על הליכה טובה בהרים ובגאיות, עם קצת זיעה ושיזוף - לא כזה שנולד מרביצה ליד המים, ובעיקר שלא ידלג על סיפורי הארץ הזאת, על ההיסטוריה הרחוקה והקרובה שלה, וגם לא על סוגי הפרחים והעצים הצומחים כאן. אני עדיין מאמינה שלארץ מתחברים דרך הרגליים. כיווצי השרירים רק מרחיבים את הלב.
מחשבה שנייה
כשאני כותבת על מעיינות אני רואה לנגד עיניי את נתנאל שקרון, וחושבת על בנו ומשפחתו. הם היו איתי ביום כיפור ובימים שאחריו. איתם אני אכנס לחג, והם יהיו בליבי גם כשאטייל בחול המועד באזור נווה־צוף ובמעיין עין ריא - עין בנבה. את החיים האלה אי אפשר להפסיק.
לעוד טורים של עפרה לקס
