אנחנו כבר יודעים בוודאות דבר אחד על הממשלה שתקום אחרי היום: בלי שננבא מה יהיה הרכב חבריה ואילו בריתות פוליטיות ילחימו אותו, אנחנו יודעים שהממשלה הזו היא לא רצון העם.
פוליטיקאים אוהבים לגלגל את הביטוי הזה על הלשון מיד אחרי פרסום המדגמים. הרי מי לא רוצה להרגיש שכל מעשה שלו, כל אמירה, כל מחשבה - הם בעצם רצון העם? אבל המושג החגיגי הזה הוא במקרה הטוב אשליה אופטית, ובמקרה הרע הונאה עצמית.
בהחלט, העם יתייצב בקלפי וישלשל פתקים. הוא יספק מפגן מרהיב של מעורבות אזרחית בדמוקרטיה. אבל מדובר במיליוני אנשים שאומנם יש להם אולי עמדה בשאלה איזו ממשלה צריכה לקום, אבל כל אחד מהם יכול בסך הכול לתת קול אחד למפלגה אחת. הם לא רוצים דווקא אתכם. הם יכניסו את הפתק שמספיק קרוב, או מספיק לא רחוק, או גורם להם לחרוק שיניים אבל לא לסתום את האף, או גורם להם לסתום את האף אבל לא להקיא.
הכי מעניין
הקלפי היא בריכה שאליה מתנקזת מערכת עצומה ומסועפת של שיקולים, חישובים, התלבטויות והכרעות. אף אחד לא מכתת את רגליו ביום הבוחר כדי להכניס לבית המחוקקים דווקא את מספר 14 של גדי איזנקוט או את מספר 17 ברשימת ביחד, אלא כדי להשתמש בכוחו הדל רק כדי להזיז עוד קצת את המחוגה. תמיד יש בזה גם ממד אקראי של ניחוש. לא אשכח איך אמרה לי אחת מפעילות השטח המסורות ביותר של יש עתיד בתחילת דרכה, בבחירות 2013, אחרי שהמפלגה זכתה בהצלחה מסחררת: "אם הייתי יודעת שיהיו לה 19 מנדטים, הייתי מצביעה למישהו אחר".
מה העם בכלל רוצה? יש ימנים שרוצים ממשלת ימין, אבל חיכו לדם חדש; יש ליכודניקים שרוצים אחדות, ומצביעים מחל רק כדי לחזק את קלפי המיקוח של בנימין נתניהו; יש מצביעי מרכז שרוצים להחליף את השלטון בפוליטיקאי מנוסה, אבל בלי לקבל את יאיר לפיד; יש שמאלנים שיאיר גולן קיצוני מדי בשבילם, ושמאלנים שהוא מתון מדי בשבילם. יש ערבים שצריכים לבחור בין מפלגה שמבטיחה השפעה למפלגה שמבטיחה לזהות.
סביר מאוד להניח שיש יותר ישראלים שרוצים לראות את עופר וינטר בכנסת מאשר את מספר 26 ברשימת הליכוד, במחילה מאלי גולדשמידט. ובכל זאת, ייתכן מאוד שבבוקר שאחרי הבחירות וינטר יהיה בחוץ וגולדשמידט בפנים. האם עמדותיו הופכות מרגע זה לרצון העם?
קצת צניעות, אנא, קצת צניעות. ממשלה נבחרת יכולה וצריכה ליהנות מהלגיטימיות שלה, ולפעול ולהכריע בסוגיות ציבוריות. בה בעת, נבחר ציבור טוב מוכרח כל הזמן לזכור שאין באמת דבר כזה "רצון העם". העם מורכב, ואין לו רצון אחד, אלא רצונות רבים שלא תמיד עולים בקנה אחד. גם אחרי הבחירות הוא ימשיך לבטא אותם בכל הדרכים העומדות בפני אזרחים במדינה דמוקרטית.
ההיענות לרצונות האלה דורשת מנבחר הציבור להיות דרוך, קשוב ותגובתי, ולזכור שיש סיכוי שעשרות אלפי אנשים הצביעו למפלגה שלו למרות שהוא נמצא בה, ולא בגלל שהוא שם. עליו לדעת שגם האנשים האלו הם רק חלק ממכלול של עם שהוא אמור לשרת אותו.
אנחנו חיים בדמוקרטיה ייצוגית, שבה 120 נשים וגברים מייצגים 10 מיליון בני אדם. כל חבר כנסת נושא בממוצע יותר מ־80 אלף איש על הכתפיים: מי שהצביעו לו, אלה שהצביעו נגדו, האנשים שנשארו בבית וילדים שעוד לא יכולים להצביע.
לפער בין המדגם לאוכלוסייה קוראים בסטטיסטיקה מרווח טעות. בפוליטיקה, משום מה, קוראים לו רצון העם. בהגדרתה, הכנסת היא תמונת מראה מכווצת ומעוותת של העם. זה לא פגם בשיטה - זו השיטה. מי שיושב בפנים צריך לזכור שהמקור עדיין שם, גדול ומורכב ממנו בהרבה.
אם נבחרתם להיות המראה שלנו, אל תתאהבו בבבואה של עצמכם. זה לא רצון העם.
עוד כתבות בנושא
