אני הולכת לומר פה דעה, בנוגע לבחירות, שלצערי הגדול אני מרגישה שהיא מאוד לא פופולרית. אני גם מעריכה שאני מסתכנת בטלפונים ובהודעות זועמות וכועסות על שאני מחזיקה בדעה הזאת ועל הבעתה בקול רם, קבל עם ועולם.
הקול שלי בבחירות הוא לא רכוש של אף אחד.
כמה אמירות שאני שומעת לקראת בחירות מצליחות להוציא ממני את המתבגרת המורדת שבי: ״אם את לא מצביעה לו, זו כפיות טובה״; ״להצביע לו זה לזרוק קולות לפח״; ״להצביע להם זה לשחק לידיים של המחנה השני״.
הכי מעניין
| צילום: איור: רעות בורץ
אני מבינה מאיפה האמירות האלה מגיעות. אני מבינה את הפחד, את החשבונות, את הרצון שהקול שלנו ישפיע ושהמציאות תלך לכיוון שאנחנו מאמינים בו. אני גם מבינה את תחושת החוב, את האכזבה ואת החשש לאבד משהו שאנחנו נאבקים ומעוניינים להמשיך להיאבק בשבילו.
אבל יש משהו מאוד לא בריא בבחירה מתוך אשמה או פחד, או מתוך הצורך להוכיח נאמנות.
גם אם אני מעריכה מאוד פוליטיקאי כלשהו, גם אם אני אסירת תודה על מה שהוא עושה, גם אם הצבעתי לו בעבר וגם אם יש לי איתו שותפות דרך ארוכה - אני לא חייבת לאף אחד את הקול שלי.
הכרת הטוב היא ערך חשוב בחיים אבל היא לא יכולה להיות חוזה שמבטל את שיקול הדעת שלי.
אני גם לא מוכנה לקבל את ההנחה שאם הקול שלי לא הולך למחנה מסוים הוא בהכרח נזרק לפח. לא תמיד אני מוכנה לחשב את הבחירה שלי רק על פי השאלה מי ירוויח ממנה ומי יפסיד.
ברור שיש משמעות לאסטרטגיה. ברור שיש משמעות לשאלה איך הקול שלי מתורגם לכוח פוליטי. אבל זו לא יכולה להיות השאלה היחידה. כי אם כל מערכת הבחירות שלי סובבת את הניסיון למנוע מהצד השני לנצח, מתי בדיוק אני אמורה לעצור ולשאול - מה אני רוצה שיקרה כאן?
אני רוצה לבחור מתוך אחריות, לא מתוך פאניקה. מתוך מחשבה, לא מתוך לחץ חברתי. אני רוצה לשאול את עצמי מי מייצג את ערכיי, מי מקדם את הדברים שחשובים לי, מי ראוי לאמוני, ולאן אני רוצה שהמדינה תלך.
אני רוצה להשאיר לעצמי את האפשרות לשנות את דעתי. להכיר בטוב שעשה אדם מסוים ובו בזמן לחשוב שהגיע הזמן לבחור אחרת. לתמוך ברעיון בלי לתת לאדם שמייצג אותו בעלות עליי. להתלבט בלי להרגיש שאני בוגדת במישהו.
אני לא הולכת לקלפי כדי להוכיח נאמנות אלא כדי לקחת אחריות.
אני לא יודעת אם הבחירה שלי תהיה הנכונה בעיני כולם. אני אפילו לא יודעת אם בדיעבד אהיה שלמה איתה. אבל אני רוצה לדעת שעשיתי אותה אחרי שביררתי עם עצמי מה חשוב לי, ולא אחרי שמישהו הסביר לי למה אסור לי לבחור אחרת.
הקול שלי הוא לא פרס, לא חוב שצריך להחזיר ולא כלי משחק בידיים של מישהו אחר. הוא האחריות שלי. ואני רוצה להשתמש בו כדי לנסות לעשות כאן טוב.
רוצים שינוי
עוד משהו שמפריע לי במיוחד במערכת הבחירות הזאת, והאמת שגם בפעמים הקודמות שהלכנו לקלפי, הוא הניסיון של מועמדים לצופף את כל המחנה סביבם, כשהטענה שלהם היא שאין שום אפשרות אחרת. שאי אפשר לתת צ'אנס למישהו אחר, שגם הוא מהמחנה, כי עצם האפשרות שהוא יצליח באה על חשבונם ושוב שורפת קולות.
אני מצטערת על הטון החריף אבל זה פשוט מרגיז, מעצבן, מקומם ומעורר אותי עוד יותר לחפש מישהו אחר להצביע לו.
כן, גם בתוך המחנה שלנו, גם מי שמתבונן על המפה הפוליטית ומבין שיש עדיין דיכוטומיה ברורה בין שני הגושים, וגם מי שראה בממשלה הזאת דברים טובים, אחרי ותוך כדי המלחמה הארוכה וכל מה שקורה בה - אני רוצה לראות שנעשים שינויים. לכול הפחות שיהיו כאן כוחות חדשים עם רעיונות, דעות, עמדות ופעילויות חדשות שלא נראו עד כה.
כאשר המועמדים המובילים מבהילים את הבוחרים מפני המועמדים החדשים, זה פשוט נגזל מאיתנו.
אני מוכנה לשמוע טיעונים ענייניים.
אני מוכנה להשתכנע שמועמד מסוים מתאים יותר, שיש לו ניסיון רב יותר, שהסיכויים שלו טובים יותר או שהחלופה מסוכנת. בשביל זה יש מערכת בחירות.
אבל כשכל טיעון מסתכם ב״אל תצביעי לו, כי זה יעזור להוא״, או ״אסור לפצל את המחנה״, אני רוצה לשאול שאלה פשוטה: אם אתם כל כך בטוחים שאתם הבחירה הנכונה, למה אתם כל כך מפחדים שאנשים יבדקו את האפשרויות האחרות?
תחרות בתוך המחנה היא לא בהכרח איום על המחנה.
לפעמים היא בדיוק מה שמכריח אותו להתחדש, להשתפר, להקשיב לציבור ולזכור שהמנדט שלו לא ניתן לו בירושה. מועמד שרוצה את הקול שלי צריך להסביר לי למה לבחור בו, לא למה אסור לי לבחור במישהו אחר. הוא צריך להרוויח את האמון שלי, לא לגייס את הפחדים שלי נגד המתחרים שלו.
והכי חשוב: אני מסרבת לקבל את הרעיון שהמחנה שלי כל כך שברירי, עד שאסור אפילו לבחון בתוכו אפשרויות נוספות. אם אנחנו מאמינים בדרך שלנו מותר לנו לקיים עליה ויכוח. מותר לנו להחליף הנהגה פנימית או לפחות לקוות להתרעננות בתוכה, להעדיף מועמד אחר ולדרוש יותר.
כי בעיניי מגיע לנו יותר.
מחנה שמסוגל להתקיים רק כשכולם מתיישרים מאחורי אדם אחד, בלי לשאול שאלות, אולי מצליח לייצר משמעת, אבל אני מתקשה לראות בכך הנהגה ראויה.
לעוד טורים של יעל שבח
