אני שונאת את המחשבה שיש בחירות, ועוד יותר את המחשבה שאלו בחירות גורליות. יחד עם זאת, אני ממש שונאת שבוחרים בשבילי. לכן ברור לי לחלוטין שהעובדה השנואה שיש בחירות לא תמנע ממני בבוא העת לצאת אל הקלפי בהתרגשות ובתחושה שאני לוקחת אחריות על החיים שלי. כשחשבתי על הפרדוקס הזה, הבנתי שהשנאה שלי לבחירות היא לא לעצם המעשה - אלא לשבועות הקרובים הבאים עלינו, ולאלו שיגיעו מיד אחרי יום הבוחר, עד שתקום הממשלה.

זו תקופה מגעילה במיוחד, שבה סף הרעל והגועל עולה. לצערנו, כדי להצליח לבחור כמו שצריך אין לנו ברירה אלא לספוג את הרעל הזה ואולי להצליח לסנן מתוכו מה אמת, מה שקר, מה לטובתי, מה לטובתנו (וזה לא אותו הדבר בכלל!) ומה מועיל לי לקבל את ההחלטה הנכונה.

בשל כל אלו, הכנתי מדריך קטן שאפרט בו מה אינני מתכוונת לעשות בשבועות הקרובים, ומה אשתדל לעשות כדי להגיע מוכנה עד כמה שאפשר לקלפי:

לא לצפות בסרטוני קמפיין ותעמולה. אינני מתיימרת לחשוב שאני חסינה מהשפעה. בדיוק להפך. אני יודעת, אחרי שעות ארוכות של גלילה חסרת תכלית מדי ערב כבר כמה שנים, כמה השפעה יש לסרטון קצרצר של ארבעים שניות, מוזיקה נכונה, עריכה מגמתית ומשפט שנבחר במיוחד לרגע הזה. הם יכולים לייצר אצלי רגש הרבה יותר מהר ממה שהם יכולים לספק לי מידע. סרטוני תעמולה תפקידם ליצור בחירה רגשית ולא שכלית: לגרום לי לשנוא או לכעוס על מישהו ולכן להצביע לגורם המנוגד לו, או להפך. ולכן אני לא מעוניינת, תודה רבה.

לא להסיק מסקנות על מגזרים שלמים. בגדול זה לא קשור רק לבחירות. אבל כל משפט שכולל בתוכו "הם" פסול בעיניי בשבועות הקרובים. אני רוצה להשתדל לזכור שמאחורי כל מגזר יש המון אנשים, דעות, אינטרסים וסיפורים. ובעיקר, אני לא רוצה להגיע לקלפי כשאני מצביעה נגד קבוצה שלמה במקום בעד משהו שאני מאמינה בו.

להקשיב או לקרוא ראיונות שלמים, ולא להסתפק בכותרות. אם מועמד אמר משהו שמקומם אותי, אני רוצה לשמוע אותו אומר את זה בעצמו, ואת ההקשר.

לתת משקל גדול יותר למה שנעשה מאז 7 באוקטובר. בלי למחוק את העבר, כמובן. אבל גם לא להתנהל כאילו אנחנו בוחרים את הכנסת של 2022. עברנו מאז 7 באוקטובר למציאות אחרת לגמרי. אני רוצה לדעת איך פוליטיקאים או פעילים חברתיים קיבלו החלטות בתוך המציאות שקרתה לנו, מה הם עשו ברגעים מכוננים וקריטיים מאז המלחמה. איפה הם לקחו אחריות, היכן צדקו, ובעיקר מה הם למדו מאז, שמניע אותם לפעולה.

להיזהר במיוחד מ"חשיפות" שמגיעות בדיוק בזמן. אם אייטם כלשהו יצוץ פתאום בשבוע שלפני הבחירות, אשתדל לעצור רגע ולשאול: מי פרסם? למה עכשיו? מה המקור? מה אני באמת יודעת על הסיפור הזה?

לא לקבל החלטות מתוך עצבים. כפי שאמרנו, כעס הוא רגש מצוין לקמפיין. הוא הרבה פחות מוצלח כשצריך לקבל החלטה מורכבת. אם אני מוצאת את עצמי אומרת "רק בגלל זה אני לא אצביע לו", אני כנראה צריכה לעצור. גם אם "זה" באמת מרגיז אותי.

לנסות בזהירות להפריד בין מה שטוב לי למה שטוב לנו. וזה בעיניי הסעיף החשוב ביותר. מה שטוב לי אישית לא תמיד טוב לכלל העם. וכן, גם מה שטוב ליישוב שלי לא תמיד טוב לכל מדינת ישראל. ומה שנראה לי נכון היום לא בהכרח יהיה נכון בעוד חמש שנים. אני רוצה לנסות להחזיק בראש את שתי השאלות האלה במקביל ולנסות למצוא במבחר הבחירות שלי מה שיענה הכי טוב על שתיהן.

לא לנסות לדעת הכול. אני לא חייבת לקרוא כל סקר או לראות כל עימות, להכיר כל סרטון, לדעת מי אמר מה למי לפני שמונה שנים ולעקוב אחרי כל ציוץ של כל חבר כנסת. עודף מידע לא בהכרח ייצר לי החלטה טובה, הוא רק יוסיף המון רעש. חוץ מזה, יש לי חיים.

דין פרוטה כדין מאה. לזכור שאומנם אני רק קול אחד קטן אבל הקול האחד הזה מצטרף לעוד אחד ועוד אחד. לא לוותר על הקול שלי רק מתוך מחשבה שהוא לא באמת משמעותי וחשוב. כל קול חשוב!

לזכור שגם אחרי הקלפי אין קסם. ביום הבחירות אצביע ואתפלל לטוב. ביום שאחרי הבחירות אקפיד לעשות ככל יכולתי כדי שהממשלה הבאה שתוקם תהיה לשביעות רצוני - בכתיבה על כך, בשיחות בין חברים, בתפילות ובראיונות. כן, יש חשיבות גדולה למפלגות, אבל חשובות בעיניי לא פחות ההחלטות למי לחבור ואיך לעשות הכול כדי שמה שייבנה פה יהיה רחב, ויקיף כמה שיותר מחלקי העם.

ובעיקר - לא לתת לאף אחד לגרום לי לשנוא את העם שלי בגלל מערכת הבחירות. אפשר להתעצבן. אפילו מאוד. או להתווכח ולבקר את מי שטועה לחלוטין בעיניי. אבל בסוף, הבחירות הן הזדמנות לקחת אחריות על עתיד המדינה. מרגע שסיימנו לבחור האחריות הזו עוברת למקבלי ההחלטות, חלקם נציגים שלי, חלקם של אחרים שהצביעו להם. האחריות מעתה היא שלהם.

אני רוצה לקוות שנצליח לעבור את השבועות הקרובים במינימום תסכול וכאב. בעיניי, זה לגמרי אפשרי.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il