גם אני, כמו רובנו, קראתי את התגובות לפני שצפיתי בסרטון עצמו.

על איזה סרטון אני מדברת? אחד מרבים הקשורים לבחירות. הסיבה שאני לא ממהרת לומר איזה בדיוק היא שזה פחות חשוב. חשובה יותר המסקנה לגבי כלל הסרטונים ומשמעותם בבחירות.

צפיתי בסרטון רק אחרי שכבר נמלאתי בציניות שנטפה מכל תגובה שהגיעה, לא משנה מאיזה צד. אלו שצידדו בסרטון הגיבו בסגנון "כן בסדר, מה זה יעזור, סתם ניסיון התחנפות". ואלו שלא צידדו בו כתבו "כן בטח, אני לא מאמין לאף מילה שלו".

אחרי שצפיתי בעצמי, רציתי להתנקות מכל הדעות שכבר נחקקו לי במוח, ולנסות להבין במה הוא טוב ומה בעייתי בו, וגם איך אפשר לתקן.

בשביל זה צריך כבר לומר באיזה סרטון מדובר. אני מתכוונת לסרטון "שמים סוף לחרמות".

רואים בו ילד שיושב לבד, פגוע מהתנהגות הילדים סביבו. אמא שלו מגלה את המתרחש, ובשלב מסוים אנחנו מגלים שבנוסף, היא גם מחזיקה שלטים פוליטיים שקוראים "רק לא ביבי". בסוף הסרטון היא משליכה את השלטים לפח.

המסר ברור, חרם הוא רע. לא מחרימים ילד בבית הספר, לא מחרימים בכלל. ואם זאת הייתה כל מטרת הסרטון, הייתי יכולה לסיים כאן ולכתוב שזה מסר חשוב. אבל זו לא באמת מטרת הסרטון. הוא עוסק בחרם מסוים שאנחנו חיים איתו זה יותר מעשור. החרם הפוליטי על נתניהו.

והשאלה שמעניינת אותי היא האם הסרטון מצליח להשיג את מה שהוא מבקש.

נדמה לי שהוגי הרעיון ביקשו לקחת את המילה "חרם", שנושאת מניפולציה רגשית חזקה, ולעסוק רק בה, בלי לדון האם יש חרם בכלל, ומהן הסיבות הפוליטיות שמביאות מפלגות לא לשבת עם נתניהו. וזו הבעיה.

באמצעות הפנייה לרגש, הסרטון מטשטש את הגבול בין התייחסות עניינית לחרם ובין עצם פעולת החרם.

אם המטרה הייתה לגרום לאנשים לחשוב שאולי הגיע הזמן להפסיק עם החרמות, הרי לנו כישלון בצורת צקצוק ציני וגלגול עיניים של הצופה יחד עם חשד סביר שהמטרה האמיתית היא שוב להצביע על הצד מגלגל העיניים ולומר הנה, תראו, הם לא מקבלים את היד המושטת לעברם. אבל אם הרצון האמיתי הוא להפסיק את החרמות הפוליטיים, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדבר על זה ברצינות.

מעומק הציניות

וכאן בעיניי ראוי לשאול עוד שאלה. מה היה קורה אם פוליטיקאי אחר, משמאל, היה עושה את אותו הסרטון? האם הימין היה מתרגש? מקבל את הושטת היד? כנראה שלא. שוב היו אומרים שזה ציני, שזה קמפיין בחירות ושהפוליטיקאי הזה עצמו החרים אנשים כשהיה לו נוח.

יש לנו בעיה גדולה הרבה יותר מהסרטון הזה. אנחנו עמוק באי אמון עד כדי כך שגם מסר שאנחנו יכולים להסכים עליו נעשה חשוד ברגע שהוא מגיע מהצד הלא נכון.

אבל אני לא רוצה להפיל את כל האחריות על הצופה. כי אם אתה מבקש ממישהו שיפסיק "להחרים" אותך, אתה לא יכול לבקש ממנו רק להסתכל על עצמו. אתה צריך גם להסתכל על עצמך. וזו בעיניי החולשה הגדולה של הסרטון.

הוא מציג את נתניהו ואת מחנה הימין כולו כמי שנמצאים בעמדת המוחרם בלי לשאול למה, ובלי להודות בשום אחריות אישית לכך.

חרם פוליטי הוא בעייתי מאוד בעיניי. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדבר עם אנשים שאנחנו לא מסכימים איתם, גם אם אנחנו חושבים שהם טועים מאוד. אבל אם אני רוצה לפרק חרם, אני לא יכולה רק להגיד "תפסיקו להחרים אותי". צריך לשאול גם מה הוביל לחוסר היכולת לשבת יחד. להתייחס לפגיעה הממושכת, לאובדן האמון ולצעדים ששני הצדדים תרמו להם.

אם יש באמת רצון לסיים את החרם, צריכה להיות גם נכונות לקחת אחריות על החלק שלי. זה לא יהפוך את הצד השני לצודק, אלא פשוט יהפוך אותי לשותף בניסיון לתקן.

ולכן, אם באמת רוצים לעשות סרטון שאומר "שמים סוף לחרמות" אז במקום לומר "תראו כמה אתם מחרימים אותנו", הייתי אומרת - לעיתים חרם לא נולד ביום אחד ולא נולד סתם. הוא נולד מכאב, מכעס, מחוסר אמון, ולפעמים גם משנים ארוכות של תקשורת מקולקלת.

אם אנחנו באמת רוצים שהחרם ייגמר, אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נשאל את עצמנו מה כל אחד צריך לעשות אחרת.

ולסיים את הסרטון באמירה שלא חייבים להסכים, רק צריך להיות מוכנים לדבר. על הכול. יש כאן שני צדדים. שניהם נפגעו. אבל לא פחות מכך, יש שני צדדים שפגעו.

ואם באמת רוצים להפסיק את החרם, מישהו צריך להיות הראשון שלוקח אחריות על הפגיעה שהוא מייצר.

אני לא יודעת אם סרטון כזה היה מביא יותר מנדטים. אני בעצמי נמצאת עמוק בציניות, ובטוחה שחלק מקוראיי כבר מפרשים את הטקסט הזה ומקנים לי כוונות זדון תככניות או מיתממות.

אני גם לא יודעת אם סרטון כזה היה מצליח לשכנע את מי שהחליטו שהם לעולם לא יצביעו לנתניהו.

אבל אולי הוא היה מצליח לעשות משהו שסרטוני בחירות כמעט אף פעם לא מצליחים לעשות: לגרום לנו, אפילו לרגע אחד, להפסיק להגיב בציניות ולחשוב.

וזה, בעיניי, יכול להיות הישג הרבה יותר גדול, לכל הצדדים.