אם יש משהו שהופך אצלי חשש קל או חרדה לא ממש מבוססת לאמיתיים מאוד, אלו הסקרים. אני יכולה להיות רגועה לגמרי, לחשוב שהרוב סבבה, ואז להיתקל בסקר חדש, עם גרפים צבעוניים ואחוזים עד הספרה שאחרי הנקודה, ולהבין שהמצב גרוע הרבה יותר ממה שחשבתי. וזה תמיד גרוע יותר, אף פעם לא טוב מספיק.
תקופת בחירות היא בכלל חגיגה בהקשר הזה. סקרים הפכו לסוג של ג'אנק פוד. זמינים בכל מקום, מוגשים לנו בלי הפסקה, עטופים בכותרת שתגרום לנו לפתוח ולבדוק, ולא תמיד ברור מה הכניסו לתוכם כדי שיישמעו אמינים ומסקרנים כל כך.
יש סקר אחד שנתקלתי בו לאחרונה, והרגשתי שאני פשוט לא מצליחה לגלול הלאה. הוא דווקא לא עוסק באופן ישיר בשאלה כמה מנדטים תקבל מפלגה כזו או אחרת. חבריי ביוזמת המאה ביקשו לבדוק משהו קצת אחר: עד כמה המערכה הפוליטית משפיעה עלינו בכלל. על אורח החיים שלנו, על מצב הרוח, על שביעות הרצון שלנו מהחיים בישראל ועל האופן שבו אנחנו מסתכלים על המציאות.
הכי מעניין
| צילום: איור: רעות בורץ
לא ממש הופתעתי מהתשובות. מה שהבהיל אותי היה עד כמה הן חדות. נדמה לי שהעובדה שהפוליטיקה מפלגת אותנו לא באמת מחדשת דבר. אנחנו אומרים את זה כל הזמן. ימין, שמאל, קואליציה, אופוזיציה. מחנה מול מחנה. אנחנו יודעים כבר לצפות מראש מה יחשוב האדם שמולנו, עוד לפני שהוא פתח את הפה. וגרוע מכך, מה נחשוב אנחנו על דבריו רק לפי המפלגה או הזרם שלו, עוד הרבה לפני שנשמע מה יש לו באמת לומר.
אבל יש הבדל בין לדעת שאנחנו מפולגים פוליטית ובין להבין עד כמה הפוליטיקה הפכה לעדשה הבלעדית כמעט שדרכה אנחנו חווים את החיים עצמם.
אם שביעות הרצון שלי מהחיים, התקווה שלי לעתיד ומצב הרוח שלי מושפעים במידה רבה מהשאלה לאיזה מחנה אני משתייכת ומה קורה כרגע בזירה הפוליטית, אז חוששני שבשלב מסוים זו כבר לא תהיה רק בחירה פוליטית אלא ממש בחירת זהות אישית דרך המפלגה שבחרתי.
לפי הסקר הזה, ייתכן מצב שבו אני, תושבת באר שבע, נהנית מחינוך מצוין לילדיי, מתחבורה ציבורית נוחה, ממענה הולם לצרכיי הדתיים ומקופת חולים נגישה; ואילו חברתי מעפולה סובלת מתנאים הפוכים בתכלית, וממערכת חינוך שמוציאה אותה מדעתה. ועדיין, למרות הפערים בחיי היומיום, הזהות הפוליטית הופכת למשקפיים הבלעדיים שדרכם שתינו מעריכות את החיים במדינה. כלומר, שתינו נביע את אותה שביעות הרצון מהמנהיגים שלנו, רק משום ששתינו באותו המחנה או באותה המפלגה.
לפי הסקר הזה, זה כבר כמעט לא משנה מה קורה לנו, אלא רק מי מנהל את המדינה.
פעם הזהות שלנו הייתה מורכבת מהמון חתיכות. משפחה. מקום מגורים. מקצוע. דת. עדה. קהילה. תחומי עניין. ערכים. חוויות חיים. אפילו הרחוב שגדלנו בו. היום נדמה שהמחנה הפוליטי מבקש לבלוע את כל אלה ולהפוך להיות הזהות הראשית.
התקופה היא פוליטית
ואני חושבת שאנחנו צריכים להיות זהירים. כי ברגע שהפוליטיקה הופכת להיות הזהות שלי, כל ויכוח פוליטי כבר לא נשמע כמו ויכוח על מדיניות או על תנאי המחיה שלנו. הוא נשמע כמו ויכוח אישי. עליי. אם את חושבת אחרת ממני, את לא רק חושבת אחרת. את מערערת לי את העולם שאני חיה בו. ואם העולם שלי מאוים, אני לא יכולה להקשיב לך יותר, אלא רק להיות עסוקה בלהגן על עצמי מפנייך ומפני האיומים שאת מכניסה לחיי. ומכאן, הדרך לאלימות מילולית קצרה מאוד. הסקר הזה מצביע גם על הדבר המתבקש: רובנו מזהים קשר בין המצב הפוליטי ובין העלייה באלימות ובמתח בינינו. זה לא ממש אמור להפתיע אותנו.
אבל אולי מכיוון שזה כל כך ברור מאליו אני מרגישה צורך לעצור כאן.
אנחנו נמצאים בתוך תקופת בחירות. ובתקופה כזאת הפוליטיקה מקבלת נפח עצום. כל משפט של פוליטיקאי הוא אייטם, כל סרטון בחירות הוא נושא שיחה וכל סקר הוא דרמה מטלטלת. במצב כזה, כל אדם מהמחנה השני עלול להפוך לכל מה שאנחנו מפחדים ממנו.
אני חושבת שהדבר ההכרחי כעת הוא דווקא לא לוותר על המורכבות שלנו. לא לתת לפתק שאנחנו שמים בקלפי להפוך למייצג של כל הזהות שלנו.
לנרמל את העובדה שאני ימנית, ועדיין כועסת על לא מעט דברים שהממשלה עושה. לנרמל את העובדה שאני שמאלנית ולומר שהאופוזיציה לא מייצגת אותי בנושאים כאלה ואחרים. להיות דתייה ולהחזיק בעמדה שלא בהכרח מסתדרת בדיוק עם המגזר. להיות חילוני ולדחוף בכל הכוח שיהיו ערכים יהודיים שחשוב שנשמור עליהם. לגור באיזו חווה או יישוב ביהודה ושומרון ולהיות מודאגת מההתחממות הגלובלית.
ואפשר, וזה אולי הדבר שהכי קשה לנו היום, להצביע למפלגה מסוימת ועדיין לאהוב ולהעריך אדם שמצביע למפלגה אחרת, גם אם עמדותיה הפוכות מהמפלגה שלי.
אני לא חושבת שהפתרון הוא להפסיק להתעניין בפוליטיקה. להפך. דווקא עכשיו צריך להתעניין. לקרוא. לבדוק. לשאול. להשוות. להקשיב גם למה שלא נעים לנו לשמוע. וכמובן, להגיע לקלפי.
הבחירות הקרובות יהיו הרגע שבו הרעש הפוליטי המתרחש כעת יתכנס לדרישה של העם למנהיגות ראויה.
הייתי רוצה מאוד שהפתק שאשים בקלפי לא יהיה כל מי שאני, ושיהיה ברור לכולנו שהפתק בבחירות בא לשרת אותנו ולא להפך - שאנחנו נשרת אותו ונחיה אך ורק למענו.
בחג סוכות הזה, כשהארעיות היא כבר לא רק עניין סמלי בשבילי, בא לי שנזכור, רגע לפני שאנחנו מצביעים ימין או שמאל, קואליציה או אופוזיציה - שאנחנו פשוט בני אדם, שחיים כאן יחד.
והחיים שאנחנו מבקשים לחיות פה ביחד, חובה עליהם להיות גדולים יותר מהמחנה.
לעוד טורים של יעל שבח
