"אין יותר משמעות לחלוקה בין ימין לשמאל". זו היתה תמצית רוחו של הטור שפרסם בשבוע שעבר במוסף יומן, עמיתי, ישי שנרב. טענתו התבססה על סקרי עומק לפיהם הבוחר הישראלי הממוצע זז משמעותית ימינה, ועל כך שמנהיגים כגדי איזנקוט ויאיר לפיד בוחרים להתנער פומבית מכל שיוך מחנאי לשמאל. המסקנה המפתה היא שהוויכוח ההיסטורי הוכרע. המחנה הלאומי יכול לחגוג ניצחון תודעתי מוחץ, ולהפסיק לדבר על ימין ושמאל.
עוד כתבות בנושא
אלא שההכרזה האופנתית על "קץ הימין והשמאל" לא מבטאת השלמה אמיתית עם ניצחון הימין. להפך. זו פשוט האסטרטגיה החדשה שאימץ השמאל: טשטוש ההגדרות. מרגע שהשמאל הבין שהמותג נחלש, הוא פשוט שינה מיתוג - אך לא עמדות. דוגמה קטנה לשינוי המיתוג קיבלנו בסוף השבוע שעבר, כאשר בגרפיקת הסקרים של ערוץ 12 נעלמו לפתע הגושים המוכרים, ובמקומם הופיעו: "גוש הקואליציה" אל מול "גוש האופוזיציה הציונית". הניסוח לא מקרי. זהו מסגור מודע שנועד לרמוז מי שייך ל"מחנה הציוני" ומי לא, תוך השכחת כתם ה"שמאל".
הנחת היסוד המרכזית שעליה נשענת תזת "הימין ניצח" היא שסלע המחלוקת ההיסטורי - שאלת המדינה הפלסטינית - ירד מסדר היום. אך זו טעות מרה. אכן, הישראלי הממוצע אינו מאמין כיום בהקמת מדינת טרור רבע שעה מכפר סבא. אולם בזירה הבינלאומית המציאות הפוכה. מהאיחוד האירופי, דרך האגף הדומיננטי במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, ועד למכוני מחקר עתירי תקציב הפועלים כאן בישראל - פתרון שתי המדינות נותר האפשרות המובילה, ויש שיאמרו היחידה.
הכי מעניין
ברגע המתאים תוצג לציבור הישראלי תוכנית כזו שתיארז בעטיפת מתנה מפתה של "הסדר אזורי כולל", ותשווק לנו על ידי התקשורת בישראל ובעולם, כשהיא מלווה בשלל הבטחות מכאן ועד סעודיה ומדינות המפרץ. רוצים לדעת מי באמת ימני? קבלו רמז: כל מי שלא עונה לשאלה מה דעתו על הקמת מדינה פלסטינית בשלילה מוחלטת, ומתחמק בעזרת תשובות כמו "כרגע זה כלל לא על הפרק", בעצם אומר: "אני בעד, רק צריך לחכות לרגע הנכון".
וזה לא נעצר שם. מאז אוסלו והגירוש מחבל עזה הימין שיחק משחק הגנתי. האנרגיה הופנתה לשמירה על הקיים. פה ושם נוספה נקודת התיישבות קטנה או התרחבה שכונה, אבל המגמה נותרה הגנתית. הפלסטינים, מנגד, שיחקו התקפה. קוראי מקור ראשון קראו פה עשרות כתבות ומאמרים על סוגיית ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C, על עוד ועוד בנייה לא חוקית שמתוכננת מלמעלה (תכנית פיאד ואחרות), בתמיכת גופי שמאל ישראלים ובינלאומיים, במטרה לבסס תשתית למדינה פלסטינית.
עוד כתבות בנושא
המגמה התהפכה, אבל זה קרה רק בזמן ממשלת הימין על מלא, וביתר שאת מאז שגלנט נזרק ממשרד הביטחון. בהובלת בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, ובמסירות נפש של צעירים רבים, הימין עבר מהגנה להסתערות קדימה. הוקמו חוות שתופסות מאות ואלפי דונמים, הוכרו והוקמו עוד ועוד יישובים, והחלו פעולות משמעותיות לעצירת והסגת ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C, עד שכעת המאבק והדיון כבר עוברים לשטחי B ואולי אף יותר מכך.
המהפך בהתיישבות התאפשר משום שהעם באמת זז ימינה, אבל כל אלו שהם "לא שמאל" מנהלים נגדו מלחמת חורמה. מי שאומר שכיום "כבר אין הבדל בין ימין לשמאל" עיוור לכך שאת המומנטום הזה חייבים לנצל כדי להמשיך להזיז את המדד הלאומי ימינה. רק כך אפשר יהיה לסכל את רעיון העיוועים של הקמת המדינה הפלסטינית.
ויש עוד נקודה שכיום משרטטת קו ברור בין ימין לשמאל, והיא השאלה למי נתונה זכות המילה האחרונה: לציבור הרחב או לאליטה, לכנסת ולממשלה או לייעוץ המשפטי ולבג"ץ. וזה לא מקרי. במשך עשורים רבים הציבור הרחב תמך בשלטון אליטת השמאל של העבודה-מפא"י, וכשזה השתנה אותה קבוצה דאגה לשמר לעצמה את מוקדי הכוח. כשהם רואים היום את הסקרים האלה, שמלמדים שהציבור זז ימינה, הדרך היחידה שלהם להתמודד עם המצב היא להעביר את הכוח מהציבור ונבחריו אל מוסדות האליטה הבלתי נבחרים. ולכן שם יהיה מדד נוסף: פוליטיקאי שיתנגד לפיצול משרת היועמ"ש או לשינוי שיטת בחירת השופטים - שאולי ישחרר הצהרות על כך ש"בוודאי שיש מה לתקן במערכת המשפט", אבל בפועל יעבוד לשימור מעמדה - הוא איש שמאל.
עוד כתבות בנושא
יש משהו מפתה בלומר שכבר אין ימין ושמאל. זה מאפשר להתרפק על איזה ניצחון ימני, ולקנח באמירות אופנתיות נגד "המחנאות". מאז ימי קמפיין השתיקה של גנץ ועד לסרטון הבחירות שמערכת "עובדה" הפיקה עבור איזנקוט, מועמדי השמאל-מרכז הקפידו שלא לדבר על דעות ועמדות ולהסתפק בתדמית. אבל העובדה שהמחוג הלאומי זז ימינה, לא צריכה לסנוור את הימין או לגרום לו להתעלם מההבדלים. מה לעשות, הם עדיין קיימים.