מערכת הבחירות הושקה השבוע באופן כמעט רשמי, ואיתה צפה ועולה במחנה הלאומי תופעת ה"הומלסים" – מצביעים שמגדירים את עצמם "חסרי בית פוליטי". אלו אנשים טובים וערכיים, המביטים על המפה הפוליטית וקובעים באכזבה שאין מפלגה שמתאימה להם.

חלקם כנראה מחפשים "מפלגת חלומות" אוטופית שכלל לא יכולה להתקיים במציאות, מפלגה שתגשים את כל שאיפותיהם בו־זמנית: משילות מוחלטת, הסכמות רחבות, קידום אג'נדה ימנית מובהקת בכל תחומי החיים וגם חיבוק והכלה פסטורליים של כל חלקי העם. זו מפלגה שתעשה הכול מהכול, בלי להסתבך בשום קונפליקט.

יכול מאוד להיות שיש במרחב הפוליטי הימני הנוכחי מקום למפלגה חדשה שתצטרף למחנה הלאומי, כזו שתשמיע קול אחר ושונה מהמפלגות הקיימות, ואולי גם תרענן מעט את השורות. אבל גם מפלגה כזו, אם תקום, תצטרך בסופו של דבר לקבל החלטות קשות. היא תהיה חייבת להציב סדר עדיפויות ולהשיב לבוחריה הפוטנציאליים על השאלות הקשות: על מה היא תתעקש בכל מחיר, על מה תהיה מוכנה לוותר ותמורת מה. מפלגה שראשיה מסרבים לענות על השאלה הזו, וכך להבהיר לבוחריה מה סדר העדיפויות הערכי שלה, משחקת בפוליטיקה ילדותית.

כל מי שיש לו ילדים קטנים, או שהיו לו כאלה, מכיר את הרצון לקבל הכול, כאן ועכשיו. אחד הסממנים הבולטים של ההתבגרות הוא ההבנה שזה בלתי אפשרי. בעולם האמיתי אין מנוס מפשרות וקביעת סדרי עדיפויות. לכן כל מצביע חייב להפנים שלא רק שלא נולדה המפלגה שתתאים לו ב־100 אחוזים - אלא שגם אילו התקיימה, היא לא הייתה יכולה להגשים את כל רצונותיו.

כשמנסים להבין מדוע אנשים בוגרים מתפתים לשיח פוליטי ילדותי כזה, דומה שלפחות אחת התשובות נעוצה ברצון הישראלי כל כך - ושמא מגזרי כל כך - למצוא "בית פוליטי". אבל זהו אוקסימורון, צירוף מילים שמכיל סתירה פנימית ופוגע ביכולת של המצביע לבחור בתבונה.

בית הוא בראש ובראשונה שייכות נטולת תנאים. זה המקום שהלב מונח בו. את בני הבית שלנו אנחנו אוהבים ללא תנאי, ללא קשר לדעותיהם, כישרונותיהם או יכולת הביצוע שלהם. בית לא עוזבים גם כשקשה, והאהבה לבני המשפחה נשארת גם בשעת משבר או כישלון.

הפוליטיקה, מנגד, היא המגרש שמעוצבת בו דמותה של המדינה, ומפלגה פוליטית נמדדת בתוצאות. בפוליטיקה אין רגשות, ובוודאי שאין בה מקום לשפה של נאמנות ואהבה. המפלגה שנבחר בה צריכה להכיל את האנשים שיקדמו ביעילות הרבה ביותר את המדיניות הטובה והנכונה ביותר למדינת ישראל בעינינו בעת הזו.

בחירה הגיונית מבוססת על השכל. הפתק בקלפי הוא שקלול של ההזדהות עם סולם ערכים והיכולת לתרגם אותו לפעולות מעשיות, לחוקק ולבצע. אין צורך לאהוב את האנשים שאנחנו מצביעים להם, ואולי אפילו עדיף שלא נאהב אותם. כך נוכל לבחון בתום כל כהונה את מעשיהם ולהחליט ביושר אם הם ראויים לתמיכתנו בקלפי פעם נוספת.

הבלבול בין בית לפוליטיקה גורם לנו גם לדרוש מפוליטיקאים להיות מה שהם אינם: "מנהיגי ציבור" שצריך לשאת אליהם עיניים בהערצה. אנו מחפשים דמויות שילהיבו אותנו, שייגעו לנו בנשמה, שיגרמו לנו להרגיש חלק ממשהו גדול.

הישראלים בוחנים את המפה הפוליטית, ובוחרים מהבטן במקום מהראש. ההצבעה היא ביטוי להזדהות שבטית ורגשית עמוקה. הבוחרים מושפעים - במודע ושלא במודע - מדעות קדומות ותדמיות מלוטשות שגוזרים יועצי תקשורת, במקום לבחון את יעילות נציגיהם הפוליטיים. הם מחפשים בית במגרש הפוליטי, אף שלא אמורים להיות בו בתים כאלה. פוליטיקאים הם בסך הכול שליחינו לניהול מערכות המדינה, לא פחות ולא יותר.

אז הנה המלצה קטנה בפתח עונת בחירות שתהיה סוערת, רגשית ויצרית במיוחד: שחררו. אל תיקשרו רגשית לאותיות שעל הפתק המיועד. הניחו בצד את הכמיהה להזדהות מוחלטת ואת הצורך להעריץ את מי שעומד מאחוריו. שמרו את האהבה, ההכלה ותחושת השייכות לבית האמיתי שלכם, למשפחה ולחברים.

בצאתכם לקלפי השאירו את הרגשות בבית והצטיידו בקור רוח, בהיגיון בריא ובסולם ערכים שכולל סדרי עדיפויות ונכונות לפשרות. אל תחפשו מאחורי הפרגוד בית פוליטי או הנהגה, אלא את קבלני הביצוע המיטביים למטרות שאתם מאמינים בהן.