הסרט על גדי איזנקוט בתוכנית "עובדה" עורר סערה קטנה סביה השאלה אם המועמד לראשות הממשלה מנסה להתחפש לאיש ימין. כולם התמקדו בקטע שבו עוזרו, דובר צה"ל לשעבר רונן מנליס, שואל את יועץ הסקרים: "מה אני צריך לעשות, או על אילו נושאים צריך לדבר, כדי שבן אדם יחשוב שאני בימין?" אבל אני מצאתי את עצמי מתמגנט דווקא אל השקף שהוליד את השאלה. יועץ הסקרים סטיב מילר, בן טיפוחיו של ארתור פינקלשטיין, ערך סקר עומק של 1,200 מצביעים שונים כדי לבחון איפה נמצא הבוחר הממוצע בסקאלה שבין ימין לשמאל.
מילר מצייר שם סקאלה שבה המספר 0 מייצג את המרכז הפוליטי, וממנו אפשר לנוע מאה נקודות לכיוון ימין או מאה נקודות לכיוון שמאל. הוא תחקר את המצביעים כדי להבין איך הם ממקמים את עצמם, ואת המועמדים השונים, על הסקאלה הזאת. מפלגת הדמוקרטים, לשם המחשה, נמצאת ב־76 מתוך 100 נקודות שמאל. עוצמה יהודית נמצאת ב־97 מתוך 100 נקודות ימין. הליכוד מיד אחריה עם 94 נקודות, מעט ימנית יותר מהציונות הדתית ומש"ס. אבל בשביל לזהות את החלק הכי מדהים הייתי צריך לעצור ולהגדיל את המסך: איפה מיקם את עצמו הבוחר הממוצע? ב־49 נקודות ימין. ומה עם אלה שעוד לא החליטו למי להצביע? 56 נקודות ימין.
יו"ר "ישר!", גדי איזנקוט | צילום: פלאש 90
באותו שבוע שבו שודרה התוכנית, התארח יאיר לפיד בהסכת של נדב פרי והסתייג מהצגתו כמי ששבר שמאלה: "יש משהו מעצבן בעצם השאלה, כי אתה יודע את האמת. אתה יודע שאני ציוני ופטריוט ולא שמאלני". המשפט הזה קומם עליו את השמאל, אבל הוא לא היה פליטת פה מקרית. ח"כ סימון דוידסון מיש עתיד הזדעק השבוע בערוץ הכנסת: "אנשים לא מבינים, אבל יאיר לפיד הוא אשכרה ליכודניק. הוא גדל בבית של ליכוד, הוא ימני בדעות שלו, הוא נץ, וזה לא עובר לציבור. אני משתגע מזה שאנשים חושבים שיאיר לפיד הוא שמאל, הוא ההפך הגמור". אגב, ברצף של סטיב מילר סומן לפיד 56 נקודות שמאל, מה שהוביל את יועץ הסקרים האמריקני לקבוע ש"לפיד גוסס", ולהמליץ לאיזנקוט להיזהר מלרוץ ולחבק אותו.
הכי מעניין
מילר לא לבד. בספרו "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית" מתאר עמית סגל כיצד הבוחרת הישראלית הממוצעת, "ורדית מראשון־לציון", הלכה והתרחקה מהשמאל כפי שמראים מחקרי אורך עקביים שנעשים מדי מערכת בחירות. מאז 1969 שואלים באוניברסיטת תל־אביב את הנסקרים היכן הם מדרגים את עצמם בציר שנע בין 1 שהוא שמאל קיצוני, ל־7 שהוא ימין קיצוני. בשנת 1992, אחרי הקמת ממשלת רבין, ורדית הייתה על 3.8. בתחילת שנות האלפיים היא זזה כבר ל־4.7, ובשנת 2025 זיהו את עצמם 62.5% מהיהודים בישראל במקומות 5, 6, 7, בעוד למקומות 1, 2, 3 הגיעו פחות מ־17%.
סקר מכון פיו משנת 2016 מצא שרק 8% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם בשמאל. ולפי סקר המכון למדיניות העם היהודי מהסתיו האחרון, לאחר המלחמה ירד מ־10% ל־9% שיעור היהודים שמזהים את עצמם כ"שמאל־מתון", "שמאל" או "שמאל קשה". לעומת זאת, הימין לגווניו עלה מ־53% לפני המלחמה, ל־61% אחריה.
בקיצור, האינתיפאדות, כישלון הנסיגות וטבח 7 באוקטובר הפכו את המותג "שמאל" לרעיל בפוליטיקה הישראלית, עד שהחלוקה למחנות הולכת ומאבדת משמעות. גם כך עיקר המחלוקת הפוליטית היא על נתניהו, אבל אנחנו עדיין מעניקים למונחים "שמאל" ו"ימין" ערך נוסטלגי עצום, ומתעקשים שלא לעדכן גרסה. זה מאפשר לנו להדגים יפה את התמורה הדרמטית בדעת הקהל (ובהרכב הדמוגרפי), אבל גורם לעיוותים ולתחפושות שאנחנו פוגשים מדי מערכת בחירות, ולהצגה המשעשעת בסקרים של ימין מול מרכז־שמאל.
כדאי לזכור שימין ושמאל הם מושגים טכניים שמקורם בסדר הישיבה המקרי של החברים באסיפה הלאומית בצרפת של ימי המהפכה. זאת פשוט דרך נוחה לתאר מחלוקות פוליטיות, ואם נושא המחלוקת השתנה אין סיבה שלא נשרטט מחדש את הימין ואת השמאל. בל נשכח שהרעיון "השמאלני הקלאסי" של שטחים תמורת שלום אינו כה קלאסי, ורווח בישראל בעיקר בין סוף שנות השבעים לאמצע שנות האלפיים. אולי זאת הייתה אנומליה של דור אחד? יש לנו רק מה להרוויח אם נפשיט את מושגי הימין והשמאל מהרומנטיקה, הקדושה או העלבון שהם נושאים, ונעסוק יותר בנושאי המחלוקת עצמם, ופחות בעצם הקִטלוג המחנאי וצדקתו ההיסטורית בראי נוסטלגיה משנות התשעים.