היה קשה לא להתרגש מסרטון האחדות החדש שהופץ השבוע. כשהמצלמה מתמקדת בגדי מוזס מניר־עוז, שמספר איך הרקעים השונים פילגו אותנו וקובע שחייבים להתחבר, הנטייה הטבעית היא להנהן בהסכמה. כשמזכירת תנועת הקיבוץ הדתי שרה עברון מכריזה על הקמת תנועה ציונית אחת של התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי, ומזכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה מדבר על 150 אלף איש שמתאחדים יחד אחרי מאה שנה, זה באמת נשמע מרגש. ואכן, רציתי להתרגש - הרי אחדות היא ערך יפה וחשוב.

נכון, אפשר לתהות בציניות מדוע ה"אחדות" הזו תמיד מתרחשת מול אליטת השמאל־קיבוצים. איכשהו, קשה הרבה יותר למצוא את האחדות הפוטוגנית הזו עם החרדים או עם מצביעיו של איתמר בן־גביר, שגם הקיבוץ הדתי וגם הציונות הדתית מתקשים לבלוע. אבל בואו נניח את זה רגע בצד, כי המסר של הסרטון עשה את שלו: פנחס ולרשטיין הדגיש שהציונות היום היא חיבור העם, והפעיל החברתי יונתן שמריז סיכם שדווקא השונות שלנו היא מקור הכוח. אידיליה.

אלא שאז הגיע הבוקר שלמחרת. הסרטון המתוסרט פינה את מקומו למציאות בתוכנית הרדיו "קלמן־ליברמן". שם המילים היפות פגשו שאלה או שתיים. לריאיון עלו ולרשטיין מעפרה וליאור שמחה. ולרשטיין הבהיר שבא לדיון ללא שום דרישות. למען האחדות הוא יוותר על דברים שחשובים לו, כולל האטה בפיתוח ההתיישבות ביו"ש - מפעל חייו במשך עשורים.

מנגד, שמחה עשה לאורך כל הריאיון מאמץ עילאי לא להגיד את המילים "ימין" או "מתנחלים". הוא דיבר על שותפות קיבוצי הצפון עם עיירות הפיתוח, והילל את האחדות, אך לא הצליח להוציא מילת חיבור או הזדהות כלפי עפרה, ההתיישבות ביו"ש או המפעל של ולרשטיין. קלמן ליבסקינד ניסה לחלץ ממנו שמץ של הדדיות – חצי מילה על מה שהתנועה הקיבוצית תעשה למען ההתיישבות בתגובה להקרבה שוולרשטיין מוכן לעשות בשבילה. זה לא קרה.

בסוף הריאיון ליבסקינד זיקק את האירוע למשפט אחד: סיכמנו שוולרשטיין מסכים שצריך לשמור על הבית שלך, ואתה לא מוכן לומר שצריך לשמור על הבית שלו – וביחד נעשה את זה באחדות. ולרשטיין מיהר להבהיר: אני עושה את זה ללא תנאי. ושמחה? מלמל משהו לא מחייב והשיחה הסתיימה.

הריאיון הזה לא היה תקלה מקומית. הוא היה הדגמה חיה לאותה אחדות מזויפת שכבר זכתה לכינוי המדויק "ברית המשרתים והאדונים" בפודקאסט של אורי מלמד. זו שותפות שבה צד אחד נדרש לשלם דמי כניסה אידיאולוגיים, בעוד שהצד השני מקבל פטור. ראינו את זה גם סביב המפגשים בהקשר של החטופים: בעצרות המשותפות אנשי השמאל והקיבוצים הרגישו בנוח להטיח מילים בוטות על כך שלממשלה לא אכפת מהחטופים, ושהיא מפקירה אותם. הצד השני, לעומת זאת, לא היה יכול אפילו להשחיל בעדינות את המחשבה הלגיטימית שבזמן מלחמה קיומית יש סדרי עדיפויות מורכבים יותר. אסור לו, חלילה, להרוס את האחדות.

מאיפה נובעת הא־סימטריה הזו? נדמה שהיא מושרשת עמוק באחורי הקלעים של התודעה, בתפיסת המציאות של שני הצדדים. בציונות הדתית אנשים רבים תופסים את האידיאולוגיה שלהם כ"תוספת" למציאות הניטרלית, ולכן מוכנים להתגמש. לעומתם, החילוני־שמאלני הממוצע תופס את עולם הערכים שלו לא כדעה, אלא כמציאות עצמה.

הרב חיים נבון אוהב להמחיש זאת במשל קולע: שתי קבוצות מתווכחות אם לצבוע את הקיר בכחול או בלבן. אחרי שלא הגיעו להסכמה, קמים אנשי קבוצת הצבע הלבן ומציעים: "יודעים מה? בואו נלך על משהו ניטרלי. נצבע את זה בלבן". זו בדיוק הדינמיקה שניכרה ברדיו: הימין הדתי בא נכון להתפשר ולהתקפל, והשמאל מגיע מתוך ידיעה ברורה שעל המציאות (הלבנה) לא מתפשרים.

אחדות זה חשוב, ולרצות להתווכח מתוך שותפות זה אחלה. אבל שותפות לא יכולה להתקיים אם צד אחד מתבקש לשלם דמי כניסה, והצד השני בכלל לא נדרש להם. זו פשוט לא שותפות. מערכת זוגית שמתחילה עקום – האחד מוותר על פיתוח ביתו, וחברו מסרב אף לנקוב בשמו של הבית הזה – בדרך כלל לא מתיישרת בהמשך. היא רק הולכת ונעשית עקומה יותר.