ההצבעה על תקציב 2026 היא המסמר האחרון בארון המתים של האופוזיציה. תומכי האופוזיציה מסכימים למתנגדיה שהאופוזיציה נכשלה כישלון חרוץ, והחמיצה מול שער ריק: מי העלה על דעתו שהממשלה שאחראית לטבח שמיני עצרת תשרוד כל כך הרבה זמן? מי חשב שהיא יכולה להיות הממשלה הראשונה מאז שנות השמונים שתשלים קדנציה? ומי העלה אז על דעתו שלפי הלך הרוח הנוכחי הרי שהקואליציה העכשווית יכולה גם לנצח את הבחירות הבאות?
עוד כתבות בנושא
נדמה לי שכישלון האופוזיציה הוא עובדה מוסכמת, אלא שהפרשנות הרווחת לעובדה הזו נראית לי משובשת לחלוטין. תומכי האופוזיציה תולים את הכישלון ברפיון ידיים, בגישה נינוחה ופייסנית של מנהיגי השמאל. הם סבורים שלו היו הם ומנהיגיהם אגרסיביים יותר היו מצליחים להדיח מזמן את הממשלה. הפירוש הזה נראה לי הפוך לגמרי מהמציאות: עוד הרבה לפני המלחמה, זו הייתה האופוזיציה האגרסיבית ביותר בתולדות ישראל – ודווקא משום כך היא נכשלה.
בזמן המאבק נגד הרפורמה המשפטית חצתה האופוזיציה את כל הקווים האדומים. מאז שהייתי ילד שמעתי אנשי שמאל אומרים שיום אחד עוד יסתערו אנשי הימין באלימות על הכנסת. בסופו של דבר היו שהסתערו על הכנסת, אבל לא היו אלו אנשי ימין. ברגע השפל העמוק ביותר של המחאה, לקראת ההצבעה בכנסת על עילת הסבירות, חסמו אלפי מתפרעים את כל הדרכים אל הכנסת, ומנעו בכוח מחברי הכנסת להגיע למשכן. אנשי האופוזיציה גם סייעו לכמה מוחים להתגנב לתוך הכנסת ולהתפרע באלימות בתוך לב הדמוקרטיה הישראלית.
הכי מעניין
איך אפשר להיות יותר אגרסיבי?
קשה לדמיין איום חמור מזה על הדמוקרטיה – אולי מלבד הניסיון לסחוט את השלטון באמצעות איום בסרבנות המונית, "לא יהיה לכם צבא". ועוד לא הזכרנו את הבריונים שירו פצצות תאורה על בית ראש הממשלה, ואת חבריהם שהציתו "טבעת אש" מסביב למעונו הרשמי.
איך הייתה האופוזיציה יכולה להיות עוד יותר אגרסיבית? האם אפשר לדמיין מנהיג פוליטי אגרסיבי יותר מאשר יאיר גולן, שהצטלם מדושן עונג עם חבורת הבריונים שכלאה את רעיית ראש הממשלה בתוך מספרה; שכינה את יריביו הרעיוניים "תתי אדם"; שהאשים יהודים אחרים בישראל שתחביבם הוא רצח תינוקות? איך אפשר להיות יותר אגרסיבי מזה?
עוד כתבות בנושא
רק בנקודת זמן אחת בחרה מפלגה מרכזית באופוזיציה בנתיב אחר: אחרי הטבח קיבל בני גנץ את ההחלטה האחראית והראויה, והצטרף לממשלת אחדות עם נתניהו. וראה זה פלא: בתקופה שהוא ומפלגתו היו בתוך הממשלה, ולא השליכו עליה בליסטראות מבחוץ, ניבאו לו הסקרים ניצחון מוחץ עם כארבעים מנדטים. פעם אחת בחרה האופוזיציה בשיתוף פעולה ובאחדות במקום במאבק מר, והישראלים מיהרו לתגמל אותה על זה. למרבה הצער היה איזה חושי הארכי שלחש על אוזנו של גנץ שאם הישראלים אוהבים אותו כל כך כשהוא בתוך הממשלה, על אחת כמה וכמה שיתמכו בו אם יצא ממנה. מן הסתם זה היה רעיון של איזה יועץ תקשורת, שכבר שנתיים לא יצא מתל אביב. גנץ פרש מממשלת האחדות, והיום הוא לא עובר את אחוז החסימה.
את הלקח כדאי שישננו גם תומכי הממשלה. יש בהם כאלו שקוראים למאבק בלי ברקסים באנשי האופוזיציה, למשל: לשכנע את האמריקנים להטיל עליהם סנקציות. כאשר אומרים להם שזה ההפך הגמור מהשקפת העולם הריבונית של הימין, הם משיבים בטיעון שכך בדיוק נהג הצד השני. נכון מאוד שכך הוא נהג – ותראו לאן זה הוביל אותו. במדינה דמוקרטית, מאבק אגרסיבי ביריב פנימי אינו מבטיח הצלחה; באווירה הרווחת בישראל של היום, מאבק כזה קרוב להבטיח כישלון.
יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד בהצבעה על תקציב המדינה, אתמול | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הישראלים רוצים אחדות, ולפחות שיתוף פעולה ענייני בין מחנות. אויבינו לא מבדילים בינינו, ולכן גם אנחנו צריכים לראות בפרופורציה הנכונה את ההבדלים בינינו. אין זמן מתאים יותר לאווירה הזו מאשר פסח. בציווי הראשון על קורבן הפסח מכונים בני ישראל לראשונה "עדת ישראל" (שמות י"ב, ג); זו הפעם הראשונה שהם פועלים כעם מאוחד.
המלצות על אחדות נתפשות בשיח הישראלי כמליצות של רבנים, שאי אפשר להגשים באמת בשדה הפוליטי ושצריך לדחות לשלב הנסים. אך כמו שקורה לא פעם, כדי להיות ריאליסט בארץ ישראל צריך להאמין בנסים; וכדי להצליח בשדה הפוליטי הישראלי כדאי להתרחק משנאה פוליטית.
עוד כתבות בנושא
