בעוד פיקוד המרכז האמריקני וחיל האוויר הישראלי מטפלים ב"ראש הנחש" בטהרן, ונזק נגרם לתשתיות ברחבי המזרח התיכון - מנמלים ועד מתקני התפלה - המערכה האמיתית על עתיד האזור לאחר המלחמה לא תוכרע רק בשדה הקרב אלא גם בזירת המימון והפיתוח הבינלאומי (International Development). לישראל יש הזדמנות לעצב את המציאות האזורית ע"י הובלת "תוכנית מרשל אזורית" שתסייע ליצירת מערכת אזורית יציבה יותר ואלימה פחות.
"תוכנית מרשל" נקראת ע"ש ג'ורג' מרשל, שהיה קצין בכיר בצבא ארה"ב במלחמת העולם השניה, ולאחריה מונה למזכיר המדינה והוביל סדרה של תוכניות רחבות היקף לשיקום אירופה מהריסות המלחמה. ב-1953 זכה בפרס נובל לשלום על פועלו. "תוכנית מרשל" התבססה על חזון שמביט מעבר להריסות ותמרות העשן ובאמצעות שיתופי פעולה נרחבים ומכשירי מימון מורכבים ונדיבים בונה את התשתיות הנדרשות ליציבות כלכלית ופוליטית.
בשנים האחרונות גובר העניין באפשרות של שיתופי פעולה אזוריים בין ישראל למדינות המפרץ בתחומי הפיתוח הבינלאומי. כלומר, יוזמות המסייעות למדינות מתפתחות במזרח התיכון ומעבר לו לבנות תשתית יציבה, בטוחה ויצרנית. בניתוח שערכתי בעבר (עם ליאור דאבוש) מצאנו כי ישראל ומדינות המפרץ אמנם נבדלות בהיקף ההשקעה שלהן בדרום הגלובלי, אך חולקות יעדים גיאופוליטיים משותפים, מתמקדות במספר סקטורים דומים (ביטחון מזון, בריאות וחדשנות טכנולוגית) וכולן שמות דגש על חיזוק העבודה המשותפת עם בנקים בינלאומיים לפיתוח, דוגמת הבנק העולמי, הבנק האירופי לבנייה מחדש ופיתוח (EBRD) ואחרים.
הכי מעניין
למרות השינויים מרחיקי הלכת באזורנו, האסטרטגיות הללו ממשיכות להיות חלק ממדיניות החוץ של מדינות המפרץ. כך, לדוגמה, הבנק האסלאמי לפיתוח (ISDB) מוביל את קרן LLF - Lives and Livelihood Fund, בה חברים האמירותים, הקטארים וקרן גייטס הפילנטרופית. יוזמה מאוחרת יותר, בהובלת איחוד האמירויות וקרן גייטס, ששואפת לקדם פתרונות טכנולוגיים חקלאיים לטובת חקלאים קטנים במדינות עניות. סעודיה והאמירויות פרסמו בחודשים האחרונים התחייבויות להשקעות באפריקה במיליארדי דולרים, הן באופן ישיר והן באמצעות הבנק לפיתוח אפריקה (AfDB).
וכמו כל מהלך משמעותי באזור, גם כאן יש זווית אמריקנית. למרות הרטוריקה הלעומתית וסגירת סוכנות הסיוע USAID, ממשל טראמפ נותן גיבוי מלא, פוליטי ופיננסי, לבנקים בינלאומיים לפיתוח ובראשם הבנק העולמי. זאת ועוד, האמריקנים הגדילו פי 3.5 את הקצאת ההון לבנק הפיתוח שלהם, Development Finance Corporation, הצפוי להשקיע בשנים הקרובות כ-200 מיליארד דולר במיזמים במדינות מתפתחות המשרתים את מדיניות החוץ האמריקנית ואת האינטרסים הכלכליים של ארצות הברית.
גם לנוכח ההתפתחויות האחרונות באזור, ההזדמנות לישראל לקחת חלק במהלך אזורי רחב בסגנון "תוכנית מרשל אזורית" בשיתוף הסעודים, האמירותים והאמריקנים, ובגיבוי ומימון של בנקים לפיתוח נותרה רלוונטית - ואף דחופה יותר.
עוד כתבות בנושא
מה אנחנו יכולים להביא ליוזמה כזו?
טכנולוגיה היא התשובה הקלה, אך לא בהכרח הנכונה. אכן, טכנולוגיות ישראליות יכולות לסייע בהתמודדות עם אתגרים אזוריים, אך מכירת טכנולוגיות לא תצליח אם לא נהיה שותפים אמיתיים בתכנון ובמימון ומבלי שנתחייב, עם השותפות, להשגה של תוצאות ברורות ומדידות. מעבר לחברות טכנולוגיה, בישראל קיים אקו-סיסטם גדול של חברות בעלות ניסיון במיזמי תשתית במדינות מתפתחות, ארגוני חברה אזרחית המתמחים בהנגשת שירותים לאוכלוסיות מוחלשות ובמתן סיוע במצבי חירום ואסון, ואנשי ונשות מקצוע המתמחים בהטמעת חדשנות בתוך הקונטקסט המורכב של אזורים וקהילות שחוו מלחמה ואסון.
מיזמים משותפים כאלה יכולים להיות מיושמים, קודם כול, בירדן, מצרים, פקיסטן ובמדינות אפריקה, לאחר מכן בסוריה ובלבנון ובעתיד - אפילו בזירות המדממות כיום של איראן, תימן ואפגניסטן.
קהילת הפיתוח הבינלאומי והסיוע שלנו היא לא "קישוט הומניטרי", היא נכס אסטרטגי של ישראל. ביום שאחרי המלחמה, המבחן שלנו לא יהיה רק ביכולת היירוט, אלא ביכולת לייצר "רצועות חוסן" אזוריות בשיתוף המפרציות והאמריקנים ולסייע, כשותפים מלאים, לשכנינו לתת מענה לאתגרים הגדולים העומדים לפתחו של האזור.
פיתוח בינלאומי הוא לא פילנתרופיה - הוא הריאליזם החדש של המזרח התיכון.
עוד כתבות בנושא
