מתברר שכמו מערכת הביטחון הישראלית, גם האיראנים הושפעו מרוחות הפרוגרס, ונטו להבין את טראמפ דרך משקפיים "ליברליים". כמו הממסד הביטחוני הלא־ריאליסטי שלנו, גם הם התעלמו מבניין הכוח המסיבי סביבם, שכלל כוחות אמריקניים, עיבוי מערכי הגנה באזור וחימוש מסיבי של ישראל. הם הקשיבו לעצות שנתנו להם ידידיהם בארה"ב – שאין לטראמפ "אינטרסים" במלחמה, שאלו מהלכי משא ומתן, ושאילוצי הפוליטיקה הפנים־אמריקנית ימנעו ממנו לתקוף.
האם טראמפ שאף למלחמה? הוא בוודאי מתכונן אליה כבר חודשים. יש בארה"ב פרשנים שסבורים שמה שנראה מהצד כהטעיה, נוצר בשל חתרנות וקריאת תיגר על טראמפ מתוך הממשל, שאילצו אותו להשתהות ולנהל משא ומתן. ייתכן שאותם גורמים חתרניים הם אלה שהזינו את המשטר האיראני באמונתם שטראמפ מדבר הרבה אך עושה מעט, ויסתפק בהישג כלשהו במשא ומתן.
למזלו של טראמפ, המשטר הנשיאותי והתרבות המוסדית הדמוקרטית בארה"ב אפשרו לו לעשות הפרדה מלאה בין ההכנות הצבאיות לבין הדיפלומטיה. שר המלחמה פיט הגסת' קיבל הוראה להתכונן להתקפה, וכל הממסד הביטחוני ציית והתארגן לאופרציה. במשך חודשים, במקביל לשיחות הדיפלומטיות, נבנתה המערכה על כל מרכיביה. בלי סרבנות, בלי צקצקנות ובלי הדלפות.
הכי מעניין
הנשיא טראמפ, השבוע | צילום: איי.אף.פי
כך הגיע טראמפ למצב אידיאלי: מצד אחד האופרציה הצבאית הייתה מוכנה, מצד שני האיראנים היו בוטחים וזחוחים בקונספציה מזלזלת ולא ריאליסטית. כשהגיעה ההזדמנות וטראמפ החליט לאשר את ההתקפה, ישראל יכלה להפתיע את הצמרת האיראנית, שהייתה שאננה בזכות האשליה שמכרו לה ידידיה. "נהפוך הוא" נאה.
כמובן, מרגע שהאופרציה הצבאית יצאה לדרך, צריך לבחון אותה בכלים המתאימים. בצד הצבאי ניכרים שני הבדלים בין "מלחמת 12 הימים" ל"זעם אֶפִּי". הראשון כמותי: ההשתתפות האמריקנית מסיבית, ולכן הפגיעות נרחבות יותר. השני איכותי: פגיעה ישירה במשטר האייתוללות, על אנשיו, מוסדותיו ותשתיותיו הפוליטיות.
לשני ההבדלים האלה השפעה גדולה בטווח הקצר, אבל הם אינם מספיקים בטווח ארוך יותר. שם יקבעו דווקא המילים שהאמריקנים מקפידים שלא לומר: "החלפת משטר". לאמריקנים יש ניסיון רע במלחמות החלפת משטרים – כמו בעיראק ובאפגניסטן – משום שהן נגררו במשך שנים והפכו לשנואות על הימין והשמאל. אבל האמת היא שהכישלון ב"מלחמות הנצח" לא היה צבאי, אלא מדיני. המלחמות הללו השיגו ניצחון, אך לא הובילו למשטר חליפי מתון, יציב ומקובל על האוכלוסייה, שלא זקוק לכידונים האמריקניים כדי לשרוד.
מכיוון שבכירי המשטר האיראני חוסלו במכת הפתיחה, שאלת הסיום המדיני כבר כאן. זהות מחליפי ההנהגה תקבע את תוצאות המלחמה. למעשה, מבחינת האמריקנים שאלת הסוף המדיני נדונה בכובד ראש עוד לפני שהחלו בתכנון המבצע הצבאי. זו נקודה מכרעת, משום שייתכנו כאן פערים משמעותיים בין ישראל לממשל.
האינטרס הישראלי נע בין איראן מפוצלת, חלשה וחסרת שלטון מרכזי, לבין שלטון של האופוזיציה הנוכחית, שיהיה מתון ומודרני ואולי אפילו מוכן ליחסים עם ישראל; מעין חזרה לימי השאה. את התקווה הזו מוביל רזא כורש עלי פהלווי, בנו של השאה האחרון ומנהיג האופוזיציה הגולה. אלא שפהלווי סובל מבעיות לא פשוטות. לפני המלחמה הראו הסקרים – שכמובן צריך להיזהר בהם – שהוא נהנה באיראן מתמיכה של כרבע מהאוכלוסייה בלבד. הוא גולה מאז המהפכה, כמעט זר בארצו, ולא אהוד במערב.
עם פהלווי או בלעדיו, מקורות בארה"ב חשפו שכבר חודשים הם מסייעים לאופוזיציה באיראן. אבל גם אם יקום כוח מורדים איראנים מאורגן, חמוש ונחוש, יעמוד לפניו אתגר עצום: הם יהיו "המגפיים על הקרקע" – ושם מסוכן הרבה יותר מהפצצה בתנאי עליונות אווירית. לפי ההערכות, עד כה נהרגו כ־1,500 לוחמים איראנים; יש עוד יותר מ־125 אלף במשמרות המהפכה בלבד, ועוד מאות אלפים בצבא. משמע, האופוזיציה, שאיננה מנוסה בצבא ובשלטון, תצטרך לנצח כוחות סדירים בקרבות אש קשים, ואז להקים שלטון חדש.
עוד כתבות בנושא
גם אם תנצח בקרבות, יכולת שלטונה של האופוזיציה מוטלת בספק. ייתכן שמתחת לפני השטח האיראני רוחשת אופוזיציה רחבה, אבל אין ספק שמעליו כמעט כל האוכלוסייה מוסלמית, עם יותר מ־90% שיעים, שעברו רדיקליזציה פונדמנטליסטית במשך 47 שנה. במובן הזה איראן דומה לעזה; הבעיה היא לא רק הנהגה רדיקלית, אלא גם אוכלוסייה קיצונית. כשהמנהיגות באיראן צעקה "מוות לישראל, מוות לאמריקה", ההמונים הריעו בשמחה.
האמריקנים מבינים שאפילו אם האופוזיציה תנצח בקרבות האש, לא ברור ששלטונה יהיה שונה מתקדימי עיראק ואפגניסטן. ברור שאם יקום מנהיג רפורמטור, שינצח את משמרות המהפכה ואת הצבא, ישלוט באיראן ביד ברזל וידכא את הפונדמנטליזם, טראמפ יכיר בו בשמחה. אבל הסיכוי לכך לא גבוה, והאמריקנים צריכים להתכונן לתרחיש אחר.
משום כך יש לאמריקנים – כפי שטראמפ כבר סיפר בעצמו – תוכנית נוספת: הנהגה שתקום מתוך שברי ההנהגה הקודמת. ההנהגה הזו תהיה יציבה, משום שהיא תהיה אסלאמיסטית, ולכן מקובלת על רוב הציבור ובעיקר על הצבא. אבל היא גם תוותר על הגרעין והטילים ותעשה עסקים עם ארה"ב – בנפט ובשיקום איראן – מפני שהיא תהיה חלשה אחרי המלחמה.
המודל נשמע מוכר? ברור, משום שזהו המודל שטראמפ מנסה ליישם בעזה הדלה והענייה; האפשרויות הכלכליות באיראן בוודאי קורצות הרבה יותר לאומן העסקה. טראמפ רחוק מלהמשיך, כפי שמבקריו מנסים לטעון, את המדיניות של ה"ניאוקונים", שהאמינו בדמוקרטיזציה של המזרח התיכון באמצעות הסרת שלטונות רעים. אבל הוא כן "ניאו־אקונומיקוס", שמאמין שהעולם מסתובב בזכות הכסף, גם אם לפעמים צריך לגבות אותו עם F-22.
אם זה יהיה אקורד הסיום של "שאגת הארי", לישראל הוא יהיה צורם. לנו ברור שזו תהיה "תקייה" אסלאמית קלאסית; מתוך חולשה מוליכים שולל, כדי להתחזק. הנהגה אסלאמיסטית שכזו תמשיך את החוקה השיעית ואת שאיפות ההתפשטות וההשמדה, שיחזרו להיות מדיניות כשטראמפ יסיים את כהונתו.
כמובן, בממלכת אי־הוודאות של המלחמה תמיד יכול לקרות הלא־צפוי. אבל מבחינתנו צריך לומר שאפילו בתרחיש סיום שיזכיר את עזה, עדיין יגיעו לטראמפ פרחים מישראל. משיקוליו האמריקניים ונכונותו להפעיל כוח, הוא נותן לנו הזדמנויות לחולל שינויים גדולים. מכאן הדברים תלויים בנו.
עוד כתבות בנושא
