ערב יום הדין של המשטר האיראני, מעטים ידונו בשאלה האם הוא יקרוס. השאלה היחידה היא מתי ואיך הוא יקרוס.
עוד כתבות בנושא
ממשלה שהיא כת מוות לא צפויה להיכנע, אם כי זה תלוי בשאלה האם משמרות המהפכה האסלאמית יטבעו עם הספינה - או שמא תקיפה אמריקנית מכרעת תחסל תחילה את האייתוללה עלי חמינאי ואת עושי דברו הקרובים אליו. אם זה יקרה, עולה השאלה המכרעת: האם ישראל פגעה מספיק ביכולות התגובה של איראן, או שמא המשטר שומר על מספיק טילים בליסטיים וכטב"מים? או גרוע מכך - מה נותר לא ידוע לגבי הארסנל הגרעיני של איראן?
כשאנו מהרהרים בתרחישים אלה, עשרות אלפי מפגינים איראנים עומדים בפני סכנה הולכת וגוברת עם כל רגע שעובר.
הכי מעניין
רצון העם
מבקרים טוענים כי התערבות זרה בשינוי המשטר היא דבר גרוע מבחינה היסטורית, ושאלות משפטיות מסבכות את מעורבות ארה"ב. מצבה של איראן, לעומת זאת, חורג מעבר לוויכוחים אלה; מדובר בהגנה על הביטחון העולמי. איראן היא נותנת חסות עולמית לטרור עם שליחים ברחבי המזרח התיכון המאיימים על ערעור יציבות שיש לשים לו סוף, אחת ולתמיד.
ההבחנה בין שינוי משטר להגנה לאומית תלויה בשאלה האם האוכלוסייה תומכת או מתנגדת לגוף השלטון שלה. קחו לדוגמה את אוקראינה - דמוקרטיה מתפקדת שנכבשה על ידי רוסיה, שם אזרחים התאחדו כדי להגן על ממשלתם, אותה בחרו בחופשיות. השוו זאת לאיראן, שם מיליונים מתייסרים תחת שלטון תיאוקרטי שהיו שמחים לראות את פירוקו.
עוד כתבות בנושא
ההיסטוריה מציעה לקחים מפוכחים על גורמים מבחוץ המנסים לשחרר אוכלוסיות מעריצות.
בית הקברות של התערבויות כושלות - וייטנאם, עיראק, לוב, אפגניסטן, אם למנות כמה - מדגים כי לא ניתן לכפות שינוי בר-קיימא מבחוץ. בין אם מדובר במאבק נגד דיכוי תיאוקרטי או בחתירה להגדרה עצמית, האמת הבסיסית היא שבסופו של דבר - אנשים חייבים לשחרר את עצמם. כוחות זרים עשויים לספק תמיכה, אך אינם יכולים לספק את הרצון להגדרה עצמית.
הגנה על מדינה ריבונית מפני תוקפנות לא צודקת עומדת על בסיס מוסרי שונה לחלוטין. כאשר בעלות הברית התאחדו נגד גרמניה הנאצית ב-1944, הן לא כפו ממשלה על גרמנים לא מוכנים; הן עצרו מכונת מלחמה התפשטותית שאיימה על היציבות העולמית. התמיכה של היום באוקראינה עוקבת אחר עיקרון זה. האוקראינים אינם מבקשים ממעצמות זרות לבחור את ממשלתם; הם מבקשים סיוע בהגנה על הממשלה שכבר בחרו ולהגן על העולם מפני הפנטזיה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על איחוד מחדש וימי הזוהר של אמא-רוסיה.
הסבלנות האמריקנית מתקצרת. טראמפ וח'אמנאי | צילום: איי.אף.פי
כינוס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס בחודש שעבר המחיש כיצד מנהיגים עולמיים מעדיפים זעם ביצועי על פני אסטרטגיה מהותית. תגידו מה שתגידו על האגו הניכר של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, אך הוא מבין מינוף ומשא ומתן בדרכים שדיפלומטים מסורתיים אינם מבינים. חוסר הוודאות שלו עשוי למעשה לשרת מטרות אסטרטגיות. בגיאופוליטיקה, כמו בעסקים, שמירה על יריבים בחוסר איזון מספקת יתרון טקטי.
איראן מציגה מצב ייחודי שבו שינוי משטר והגנה על הסדר העולמי מתכנסים. הרפובליקה האסלאמית בילתה עשרות שנים בבניית רשת פרוקסי עולמית של טרור - חיזבאללה, חמאס, החות'ים, מיליציות עיראקיות - הפועלות תחת האג'נדה המפורשת של המשטר לאסלאמיזציה עולמית. טרור בחסות איראן ערער אזורים שלמים וגבה את חייהם של אינספור חפים מפשע מבואנוס איירס ועד ביירות, מתימן ועד וינה ועד בונדי ביץ' באוסטרליה. הכל נופל תחת הרציונל של הג'יהאד העולמי בחסות איראן. הפלת המשטר אינה רק שחרור האיראנים מתאוקרטיה מדכאת; מדובר בפירוק משטר המאיים על היציבות הבינלאומית עצמה.
עוד כתבות בנושא
שחרור אמיתי דורש מחויבות פנימית. איראן מייצגת את שניהם: אוכלוסייה נואשת להגדרה עצמית ומשטר שחיסולו משרת אינטרסים ביטחוניים גלובליים לגיטימיים. השאלה אינה האם יגיעו פעולות, אלא כיצד ומתי. דבר אחד בטוח: הגענו לנקודת מפנה קריטית. מה שיקרה בהמשך צריך לקרות במהירות, לפני שיותר מפגינים איראנים ישלמו בחייהם ולפני שהמשטר ישחרר את יכולות התגובה שעדיין עומדות לרשותו.
בהכרת חיבתו של טראמפ לניואנסים פואטיים, אני מהמר שהוא ירצה לכתוב סיפור פורים של גאולה חסרת תקדים שיכלול תקיפה אווירית, ימית ויבשתית כדי להבטיח איראן חדשה לאזרחיה ולעולם.
עוד כתבות בנושא
