אחרי אלפים רבים של הרוגים ועשרות אלפי עצורים, גם המחאה האחרונה נגד משטר האייתוללות מגיעה לסיומה כשהרפובליקה האסלאמית שומרת על השלטון. מה היה חסר כדי שהמחאה תצליח? האם מדובר בפספוס הזדמנות היסטורי שייקח שנים לתקן? והאם יש לה גם צד אופטימי?
דיבורים בוושינגטון; כדורים בטהרן
מחאות המוניות אינן זרות לאיראנים.
בעשור האחרון יצא הציבור האיראני לכמה מחאות משמעותיות. הבולטות שבהן היו מחאות החג'אב ומחאת הלחם בשנים 2018-2017, מחאת הדלק ב-2019, מחאת "אישה, חיים, חירות" (שמכונה לרוב בטעות "מחאת החג'אב") ב-2022 והמחאה הנוכחית.
הכי מעניין
בשבועיים האחרונים שטפו כמיליון מתנגדי משטר את רחובות הערים והכפרים בכל מחוזות המדינה, כשהם קוראים בגנות הרפובליקה האסלאמית וחמינאי. הדחת שלטון רודני עוברת בכוח אש שמופעל נגד המשטר. מתנגדי המשטר באיראן אינם חמושים דיים כדי להפיל את המשטר בעצמם בדומה למהפכה בסוריה, ואכן מהלכים כאלה מתבססים לרוב על התמרדות של הצבא עצמו. באיראן המצב מורכב יותר מפני שיש בה שני צבאות דה-פקטו: צבא איראן ומשמרות-המהפכה. אנשי משה"מ מחוברים לעטיני המשטר ונהנים ממנעמי השלטון, ולכן התקווה לעריקה כזו מופנית לצבא וגם למשטרת איראן, שהשתתפה בדיכוי המחאות. המוחים חיכו להתמרדות ופיללו לה, אך היא לא הגיעה.
איראנים משתתפים בהפגנה נגד הממשלה בטהרן | צילום: AP
מי שהפיחו רוח במפרשי המחאה היו יורש העצר הגולה, רזא כורש עלי פהלווי, שקרא להמונים לצאת לרחוב, ונשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שאיים לתקוף את הרפובליקה האסלאמית אם תפגע במוחים. אך בזמן שהטוען לכתר, פהלווי, שרבים ייחלו לחזרתו והגב שהבטיח להם טראמפ - נותרו שניהם בוושינגטון הבירה, עשרת אלפים קילומטר משם, בבירה טהרן המשטר טבח בהמונים. טראמפ לא הושיע וגם מילותיו של המנהיג שמבקש לשלוט במדינה שבה לא היה מאז 1978, לא הגנו על המוחים מפני כדורי המשטר והמיליציות העיראקיות שנחלצו לעזרתו.
האיראנים מרגישים כיום נבגדים, ובצדק. המחאות כבר גבו מהם מחירים כבדים עד מאוד, ואמש התובע הכללי של טהרן, עלי סאלחי, רמז שהוצאות להורג רבות של עצורים מההפגנות בדרך. אגב, חלק מהכעס ברשתות האיראניות מופנה גם לנתניהו. בימים כתיקונם, זוכה ראש-הממשלה לאהבה אדירה מצד מתנגדי המשטר, ולו מהסיבה הפשוטה שהוא מנהיג המדינה שמחסלת את אויביהם בזה אחר זה. כעת יש מי שטוענים כי נתניהו, שקרא למפגינים לצאת, ידע שטראמפ לא מתכוון לתקוף והטעה אותם בנדון.
יש לקוות שתקיפה אמריקנית עוד תגיע, אם כי כעת, גם אם היא אכן תגיע, יתכן מאוד שזה יהיה מאוחר מכדי לעורר את המחאה בשנית. עבור 12-20 אלף איראנים שנטבחו – זה ודאי מאוחר מדי.
איראנים משתתפים בהפגנה נגד הממשלה בטהרן, איראן | צילום: UGC דרך AP
תחושת הייאוש שפושה ברחוב האיראני לאחר האבדות הרבות שספגו, עשרות אלפי פצועים ועצורים, כשטראמפ לא עמד במילתו, יוצרת מציאות שבה לא ברור מה יצליח להוציא את האיראנים לרחוב שוב, ומתי לכל הפחות, אם בכלל, זה יקרה.
נכון לכתיבת שורות אלה, חמינאי ומשטר האייתוללות מצטיירים כמי שעמדו בעוז מול האיום האמריקני ולא מצמצו, מה שהופך אותם - בעיני תומכיהם ומתנגדיהם כאחד - לכמעט בלתי מנוצחים.
סין או צפון קוריאה?
נקודה מסקרנת נוספת ביחס למחאות היא נושא החיבור לאינטרנט. במשך קרוב לששה ימים הרפובליקה האסלאמית הייתה מנותקת מהרשת, פרט למשטר ומקורביו שעובדים עם "סים לבן" ולמי שהצליח להתחבר לתשתית סטארלינק.
היה ברור שזה לא יימשך זמן רב. בלי אינטרנט המסחר הפנימי והחיצוני נפגע קשות, וישנה גם פגיעה קשה בשירותים שמעניקים גורמים חיוניים כמו בתי-חולים, רשויות מקומיות ועוד.
לפי דיווח דרמטי ב-Iran Wire, דוברת הממשלה, פאטמה מוהאג'ראני, אמרה לגורמים מסוימים כי החיבור לאינטרנט הבינלאומי במדינה ימשיך להיות מושבת לפחות עד הנורוז (ראש השנה הפרסי) הקרוב - 20 במרץ.
הרפובליקה האסלאמית ודאי לא יכולה לתפקד בלי אינטרנט למשך חודשיים נוספים, ולכן, ובהסתמך על הדיווח, יתכן מאוד שהיא תעבור למודל רשת פנימית כלשהו לפחות עד מרץ, אבל אולי גם מעבר לכך. רשת פנימית כזו יכולה להיות במודל דומה לזה של סין - חיבור לרשת הבינלאומית, אבל תחת "חומת האש הגדולה" שחוסמת אתרים רבים, או אפילו מודל ה"אינטרא-נט" של קוריאה הצפונית, רשת מנותקת לחלוטין מהעולם החיצון. מעבר כזה יסייע למשטר להדק את אחיזתו בעם, להקשות על התנגדויות פנימיות ועל הוצאת מידע לעולם.
אלאדין, ג'עפר ועלייה לקבר
ובכל זאת, אפשר לקחת מספר נקודות חיוביות מהמחאות.
ראשית, היא החלה מהסוחרים שנחשבים לשמרנים יותר ולמקורבים יותר למשטר. עובדה מעניינת לחובבי דיסני: השביתה החלה בבזאר הגדול של טהרן, הידוע כ"בזאר אלאדין", בעוד מי שאסר על אנשי דת לנצל את סמכותם כדי לשלוט פוליטית או לחולל דיכוי היה האימאם השיעי השישי - ג'עפר.
שנית, כמות המשתתפים במחאה האחרונה שבר שיאים.
שלישית, מרבית המוחים (ובהתאם גם ההרוגים והעצורים) הם צעירים שרבים מהם מחוברים לתרבות מערבית ומסתמן שהם סובלניים פחות לשלטון הסמכותני-דתי, כך שהמוטיבציה שלהם להמשיך ולהתנגד אקטיבית תהא גבוהה. בהתאם, הקריאות במחאה הזו לא היו לרפורמה, אלא להפלת המשטר.
רביעית, הגורמים שהביאו לפרוץ המחאה עדיין איתנו והם רק צפויים להחמיר. המשבר הכלכלי קיבל עכשיו מכה נוספת ואין צפי לפתרון כולל למשברי המים והאנרגיה או לזיהום האוויר החמור. מעמדם של המולות בתוך איראן ממשיך להישחק ולמרות שאנשי המיליציות העיראקיות, אל-חשד א-שעבי, הגיעו, חיזבאללה בלט בהיעדרו. האירוע הנוסף הזה ממחיש את היחלשות הפרוקסיז ונראה שהוא חלק מהתפוררות המשטר כולו.
אם יש מועד שבו יתכן שהמחאות יחודשו, בהנחה שלא יהיה אירוע גדול יותר קודם, הוא עשוי להגיע באזור ה-18-19 בפברואר. באסלאם השיעי נהוג לקיים "צֶ'הֶלוֹם", ארבעים ימי אבל, ובתאריכים הללו יימלאו ארבעים ימים ללילה שבין ה-8 ל-9 בינואר, פרק הזמן שבו נטבחו מרבית המוחים. יתכן שהאזכרות המרובות וסיום האבל יעוררו בעם זעם מחודש, ודאי אם המשטר יחזור על מה שעשה פעמים רבות בעבר – מניעת עלייה לקבר בתום תקופת הצ'הלום כאשר מדובר במוות על רקע פוליטי.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
