"אין לי פנטזיה לחזור לאיראן ולהניח כתר על ראשי": ראיון עם רזה פהלווי

"הוד מעלתך, איך התחושה להיות מלך בלי ממלכה ובלי כתר?" כך שאלתי את יורש העצר האיראני, רזא כורש עלי פהלווי, לפני כשנתיים, בריאיון וירטואלי שחיכיתי לו זמן רב מדי. אני ישבתי ליד המחשב בפתח־תקווה, הוא התחבר מביתו בפוטומק, מרילנד. ברקע שלי – חדר שינה צנוע למדי. ברקע שלו - מראה מרהיב של הגשר העתיק באספהאן, ה"סי־או־סה פול", גשר ה־33 בפרסית, המכונה כך על שם קשתותיו הרבות.

המפגש הזה היה אמור להתקיים כמעט שנה קודם לכן, באפריל 2023 בתל־אביב, במהלך ביקורו ההיסטורי והראשון של יורש העצר האיראני בישראל. אלא שהריאיון נדחה פעם ועוד פעם, ואז בוטל. ניסינו לקבוע מועד חדש והוא נדחה שוב, בשל ריבוי התחייבויותיו של פהלווי. ואז הגיע 7 באוקטובר. ימים ספורים לאחר הטבח, יצר איתי קשר אחד מעוזריו. "האם אתה עדיין מעוניין לראיין את יורש העצר רזא פהלווי? יש לו כמה דברים חשובים לומר", הוא שאל.

כבר באותו ערב התחברנו לזום ושקענו בשיחה מרתקת על גורלו של המזרח התיכון. ברגע החשוך ביותר בתולדות המדינה היהודית, כשדעת הקהל העולמית מיהרה לנדוד הלאה לעזה ושכחה את מאות הקורבנות הישראלים שנרצחו באכזריות חסרת תקדים על ידי חמאס, בנו של השאה לא היסס להתייצב לצד ישראל ולגנות את הטרור האסלאמי. כשאני שב וקורא היום את הדברים שאמר פהלווי באותו מפגש וירטואלי – שפורסמו בעיתון האיטלקי "ליברו" ומעולם לא תורגמו לעברית – קשה שלא לחוש עד כמה הם עדיין רלוונטיים.

"אתה באמת מאמין שהעם האיראני יצליח להפיל את המשטר?" שאלתי אותו בפקפוק במהלך שיחתנו, כשסיכמנו את השנה הראשונה מאז תחילת המחאה שפרצה בעקבות רצח מהסה אמיני, ונשאה את הכותרת "אישה, חיים, חירות".

"כיום הדרישה לחירות באיראן היא קולקטיבית", השיב פהלווי בביטחון. "כולם תומכים זה בזה, וזהו ההישג הראשון והגדול ביותר של העם. אחרי רוסיה, איראן היא המדינה בעלת מאגרי הגז הגדולים ביותר בעולם, ובכל זאת 60% מהאיראנים חיים מתחת לקו העוני. העוני הזה, בצירוף תחושת הדיכוי המתמדת, יוביל לכך שהעם האיראני ימשיך במאבקו – עד שינצח".

נכון לעכשיו, התעקשתי, זה נראה תרחיש רחוק, כמעט בלתי סביר. "ההיסטוריה מלמדת אותנו שמשטרים טוטליטריים תמיד נעלמים בסופו של דבר", הוא הסביר בסבלנות. "מספיק לחשוב על ברית המועצות והאימפריה הקומוניסטית, על המשטר הנאצי של היטלר, אפילו על האפרטהייד בדרום אפריקה. אין משטר טוטליטרי ודכאני שעמד במבחן הזמן; כולם קרסו. למעט צפון קוריאה, אני לא מכיר משטרים קיצוניים אחרים ששרדו. כך יקרה גם באיראן. זו לא תקווה או משאלה, זו ודאות מוחלטת. המשטר האיראני הנוכחי מגלם את הצורות הגרועות ביותר של שלטון: הוא בעת ובעונה אחת טוטליטרי, גזעני ופשיסטי. גם הוא יקרוס, כמו כל קודמיו. אתה עוד תראה, בסופו של דבר ישרור שלום".

שלום כזה, לפי חזונו של פהלווי, כולל באופן בלתי נפרד גם את ישראל. "קשה לתאר איזה פוטנציאל אסטרטגי יכול להיות בין שתי המדינות", אמר לי. "ישראל היא המודל האולטימטיבי לדמוקרטיה הטובה ביותר הקיימת במזרח התיכון. בתחומי הטכנולוגיה, הרפואה והסביבה, לאיראן יש הרבה מאוד מה ללמוד מישראל, אך גם הרבה מאוד מה להציע מבחינת משאבים. ביום שבו המשטר יקרוס, ואני בטוח בכך, הגבולות ייפלו וכל המחסומים, הפוליטיים והצבאיים, יוסרו".

פהלווי חזר על הדברים הללו בריאיון שהעניק השבוע לפוקס ניוז: "אנחנו רוצים לסיים את המשטר עבור כל העולם, ולכונן יחסים טובים עם ישראל".

שלדים בארון

כבן למשפחה ממוצא איראני, הסיפורים על משפחת המלוכה של השאה היו חלק משגרת הילדות שלי. עלתה מהם דמותו של מלך טוב־לב ונדיב, במיוחד כלפי נתיניו היהודים, שעבורם היה "כס הטווס", כפי שכונתה המלוכה האיראנית, פרק ורוד בתוך עידן אפל. גורלו נדמה בעיניי כאגדה על מלך בלי כס ובלי כתר, גולה בארץ רחוקה, יורש יחיד לשושלת מפוארת שכמעט נכחדה – ובכל זאת נאחז בזיכרון מולדתו ונחוש לשנות את גורלה למען עתיד של חירות ושלום. זהו סיפור מרתק על אורות וצללים, על כוח ואובדן. ובעיקר, זהו סיפור עצוב מאוד. לא רק סיפורו של בן המלך שהודח, אלא סיפורו של עם שלם הנתון תחת דיכוי טוטליטרי.

"אין לי שום פנטזיה לחזור לאיראן ולהניח כתר על ראשי", אמר לי פהלווי. "חלומי הוא לשחרר את ארצי ולהבטיח שעמי יוכל ללכת לקלפי באופן דמוקרטי ולבחור את גורלו"

במהלך שיחתנו הארוכה יורש העצר נראה שלֵו כשהוא נזכר בילדותו ומעלה את רוחות העבר, אך בקולו ניכרת מרירות עמוקה: כאב של הווה לא גמור, של חיים שנדמים רחוקים מדי ממה שהיה אמור להיות מנת חלקו. רזא נולד בטהרן באוקטובר 1960. הוא הבן הראשון שנולד לאביו, אחרי בת מנישואים קודמים, ומילדותו עוצב כנסיך בארמון, מי שעתיד לשבת יום אחד על כס המלוכה. לאחר לימודים באיראן המריא בגיל 17 לטקסס כדי להגשים חלום אחר: להפוך לטייס קרב. אך מהפכת 1979 טרפה את הקלפים. מוושינגטון, שבה הוא מתגורר עד היום, נאלץ פהלווי לצפות בחוסר אונים בייסוריו של אביו ובקריסת העולם שבו גדל. מרחוק היה עֵד לקץ המלוכה וללידתה של הרפובליקה האסלאמית, בהנהגת האייתוללה חומייני.

שנה לאחר מכן מת אביו מסרטן, בעת ששהה בקהיר. בנו החליט להמשיך את דרכו. אלא שלצד תואר מלכותי, שאין לו כמעט כל משמעות ממשית, ירש בנו של השאה גם מטען כבד של שלדים בארון. בראש ובראשונה, תדמית מושחתת שדבקה במשפחתו בשנותיה האחרונות בשלטון. עד היום רווחת הדעה כי השאה החרים נכסים רבים ובכך הניח את היסודות לעושרה של משפחת פהלווי. הפאר והראוותנות של משפחת המלוכה עמדו בניגוד חריף לעוני שבו חיו רבים מאזרחי איראן, ניגוד שהעמיק את המרירות ואת טינת העם. מי שלא יישר קו עם עמדותיו של השליט והעז להציב לו אופוזיציה, נענש באכזריות רבה: מעצרים, עינויים והוצאות להורג. זאת ועוד, פתיחותו של השאה לתרבות המערבית לא התקבלה בעין יפה – לא רק בקרב קיצונים אסלאמיים אלא גם בקרב אזרחים שמרנים מן השורה, שראו בה התרחקות מן המסורת ומן הזהות המקומית. כל אלה הכשירו את הקרקע להפלת המונרכיה האיראנית ולעליית שלטון האייתוללות.

בלית ברירה נשאר רזא בארצות הברית. הוא למד מדעי המדינה, נשא לאישה את יסמין, עורכת דין איראנית־אמריקנית, ולשניים נולדו שלוש בנות. כשנדמה היה שחייו עולים סוף־סוף על מסלול יציב, הגלות מהמולדת קיבלה עבורו פנים קשות בהרבה והפכה לטרגדיה משפחתית: אחותו ואחיו הצעירים שמו קץ לחייהם. היום, בגיל 65, פהלווי הוא היורש היחיד לשושלת.

לאורך העשורים שחלפו מאז המהפכה האסלאמית, ניסה פהלאווי לעצב לעצמו תפקיד פוליטי ממשי: ב־1980 הוא עשה זאת באמצעות "הכתרה" סמלית בקהיר, וב־2013 בהקמת קואליציית "המועצה הלאומית לבחירות חופשיות". כל היוזמות הללו כשלו, והשאיפה להפוך מסמל לדמות בעלת כוח נותרה תלויה באוויר. שמו עלה מדי פעם בגלי המחאה השונים, והתחזק במיוחד במהלך מחאת 2022, אך הוא מעולם לא זכה להכרה שלה ציפה. ואולם הפעם נדמה שמשהו השתנה.

"אתם לא לבד"

בחודשים האחרונים יורש העצר האיראני הולך ומתבסס כדמות מרכזית, אולי גם בשל עמדותיו לאחר מלחמת 12 הימים, שבה חוסלה צמרת המשטר. באותם שבועות סוערים הכריז פהלווי בעת שהותו בפריז: "אני מוכן להוביל ממשלת מעבר – לא כדי לשחזר את העבר, אלא להבטיח עתיד דמוקרטי". העם האיראני נענה. שלטים ובהם דיוקנו החלו לצוץ, כרזות עם הכתר הונפו, ושמו נשמע בכיכרות.

בימים האחרונים, כשהמהומות גברו ברחובות טהרן, קרא פהלווי לאיראנים לצאת לרחובות הראשיים של הערים בקבוצות, אך הזהיר: "אל תתרחקו זה מזה, ואל תלכו ברחובות צדדיים שעלולים לסכן את חייכם. דעו שאתם לא לבד. בני עמכם ברחבי העולם צועקים בגאווה את קולכם. העולם עומד לצד המהפכה הלאומית שלכם ומעריץ את אומץ ליבכם. בפרט הנשיא טראמפ, כמנהיג העולם החופשי, צפה מקרוב באומץ ליבכם הלא־יתואר והכריז שהוא מוכן לעזור לכם".

על פי הדיווחים, יורש העצר אף נפגש בחשאי עם שליח הבית הלבן סטיב ויטקוף, כדי לדון עימו בעתיד איראן ובמידת מעורבותה של ארצות הברית במערכה הפנימית המתעצמת במדינה.

"לא רוצה להיות מלך"

גם בימים גורליים וסוערים אלה השם פהלווי מוסיף לפלג את הציבור האיראני – בתוך המדינה ומחוצה לה. עבור רבים הוא מסמל מודרניזציה מואצת וגשרים למערב. בעיני איראנים נוסטלגיים, בנו של השאה הוא המנהיג הלגיטימי והטבעי שראוי להחליף את משטר האייתוללות. ואולם רבים אחרים רואים בו סמל לצנזורה ודיכוי של התרבות האסלאמית. לאחר כחמישים שנה בארצות הברית, איראנים רבים סבורים כי ליורש העצר כבר אין זכות לשוב לאיראן ולתבוע לעצמו את כס המלכות.

"עצם העובדה שהוא חי בגולה כל כך הרבה שנים מעוררת שאלה אם הוא מספיק מחובר למדינה עד כדי שיבוא ויכתיב את כללי המשחק החדשים", מסבירה מורן אללוף, חוקרת איראן וחברת פורום דבורה, המאגד נשים העוסקות בנושאי חוץ וביטחון. "הדיון בכלל לא עוסק בפהלווי עצמו, אלא במה שהוא מסמל. העם האיראני נלחם על אופייה של המדינה – האם הוא רוצה לחיות במציאות חילונית ומערבית, או להמשיך בקו דתי קיצוני. אין כיום נתונים שמספקים מענה חד לשאלה הזו, אבל יש הערכות שלפיהן יותר ממחצית מהאיראנים רוצים לחיות במדינה חילונית, בעיקר בקרב הצעירים, אבל אין קונצנזוס".

מורן אללוף: "פהלווי הוא דמות מוכרת במערב, שמקיימת קשרים עם מנהיגי העולם ויכולה להניע תהליכים מבחוץ. בשלב זה, כשהאופוזיציה מפולגת, הוא היה ונותר המועמד המוביל"

גם בקרב האיראנים שמעוניינים לראות את משטר האייתוללות קורס, רבים שואלים את עצמם: מדוע דווקא פהלווי, ולא מנהיג שצמח מן השטח ולקח חלק פעיל במחאה עצמה? "לפהלווי יש יתרונות רבים", סבורה אללוף. "מדובר בדמות מוכרת מאוד במערב, שמקיימת קשרים עם מנהיגי העולם, יכולה להניע תהליכים מבחוץ ואף מסוגלת להשפיע על דעת הקהל העולמית בנוגע למאבק האיראני על חירותו. לכן בשלב זה, כאשר האופוזיציה בתוך איראן סובלת מפילוג עמוק ואינה יכולה לפעול באופן חופשי משום שכל ניסיון כזה נתקל מייד בדיכוי ואף בחיסול – רזא היה ונותר המועמד המוביל והבולט ביותר".

אחד מתומכיו הנלהבים של יורש העצר הוא אשקן רוסטמי, מן הקולות הבולטים בפזורה האיראנית באירופה. הוא חבר ב"מפלגה החוקתית של איראן" וב"מועצת המעבר של איראן" – שני גופים של גולים איראנים המתנגדים למשטר וחותרים להפלתו.

"הצלחתי לשוחח היום עם הוריי בטלפון, אחרי חמישה ימים שבהם נותק הקשר מטהרן. הם בסדר", הוא מספר לי, וההקלה ניכרת בקולו. "היום יותר מתמיד דרוש שינוי הנהגתי, ורזא הוא האדם הנכון לעשות זאת. פגשתי אותו לראשונה ב־2023, בביקורו באיטליה, ונדהמתי מצניעותו. הוא אמר לי שאני יכול לקרוא לו בשמו, בלי תארים מלכותיים. אכן לא הרגשתי שהוא המלך שלי, אלא יותר אבא אוהב. מאז שברחתי מאיראן, ב־2015, לא חיבקתי את אבי, והחיבוק איתו נתן לי תחושה ביתית. הוא העניק לי הרגשת ביטחון".

אשקן משוכנע שכוונותיו של יורש העצר טהורות. "רזא פהלווי הוא אדם נקי, פשוט ושקוף, שדואג באמת לכל אזרח איראני", הוא אומר, ואז קולו נשבר והוא פורץ בבכי. הוא מתקשה להמשיך, מתנצל ומשתף שעוברים עליו ימים לא פשוטים. לאחר רגע של שקט הוא מוסיף: "רזא לא רוצה להיות מלך, הוא לא מחפש כוח וכבוד, הוא אפילו לא מבקש להיות נשיא של מדינה איראנית דמוקרטית שתקום. הוא רוצה אך ורק לסייע לעמו להשתחרר מהמשטר הרצחני שמדכא אותו, ולהיות חלק מהמעבר בין דיקטטורה לדמוקרטיה. הוא רוצה רק דבר אחד: שנשוב להיות אומה משגשגת ומאושרת".

דמות מעבר

"רזא יכול לשמש כדמות מעבר", אומרת גם מורן אללוף. "הוא יכול לסייע לאיראן להיפטר מהמשטר הנוכחי, עד להתבססותה של הנהגה דמוקרטית. היכולת שלו להנהיג לא תלויה רק בו, אלא בעיקר במה שיקרה ביום שאחרי: במידת שיתוף הפעולה של בכירים איראנים מתוך המשטר, הצבא והאופוזיציה. צריך לוודא שאיראן שאחרי נפילת המשטר תהפוך למדינה דמוקרטית ולא תיגרר למודל של שליטים שממשיכים את ההנהגה מדור לדור, במקום באמצעות בחירות חוקיות.

"אני מעריכה שבהתחלה נראה כאוס זמני והמשך של מאבקי כוח, לא רק בתוך המדינה אלא גם מחוצה לה, אבל בטווח הארוך קיימת הזדמנות אדירה", סבורה אללוף. "העם האיראני הוא עם משכיל, עם רצון עמוק לנורמליות – בוודאי בקרב הדור הצעיר שחי בערים הגדולות. הנהגת מעבר בתמיכה בינלאומית תוכל למנוע נקמות וקרבות פנימיים, ולצמצם את הסיכון לחזרה של בעלי אידאולוגיות קיצוניות מכל הסוגים".

בחזרה לשאלה הישירה שבה פתחתי, כאשר תהיתי על התחושה להיות מלך בלי ממלכה ובלי כתר. פהלווי השיב בפשטות: "אני בכלל לא חושב על זה". אבל לא יכול להיות, לחשתי בחוסר אמון. "אני אומר לך, אני לא רואה עוד את עצמי כמוסד מונרכי", הוא התעקש. "כן, נועדתי להיות השאה, אבל חיי היטלטלו והתהפכו במידה כזו שהובילה אותי לבחור דרך אחרת. היום אני מעניק לעצמי תואר אחר: אדם שיש לו ארבעים שנות ניסיון בעולם החופשי, ניסיון שהוא יכול להעניק לאיראן. אני לא רוצה להצטמצם לתואר מונרכי שיכבול אותי לרשימת תפקידים מוגדרת. לא המסגרת המוסדית עומדת לנגד עיניי, אלא התוכן שלה. יש להיאבק כדי שאיראן תהפוך למדינה דמוקרטית, ולכן אני מעדיף לפעול בלי תארים. אין לי שום פנטזיה לחזור לאיראן ולהניח כתר על ראשי. חלומי הוא לשחרר את ארצי מעריציה. משימת חיי היא להבטיח שעמי יוכל ללכת לקלפי באופן דמוקרטי ולבחור את גורלו".

לא בטוח שפהלווי רוצה לחזור להתגורר באיראן, לאחר שהמשטר הנוכחי ייפול. כששאלתי אותו על כך, הוא התחמק ממענה ברור. "בראש ובראשונה הייתי רוצה להיות חופשי לנוע באותו חלק של העולם, להיכנס למדינה ולצאת ממנה, ולתרום הן מבפנים והן מבחוץ. לאחר מכן יש כמה תרחישים אפשריים, אני לא פוסל דבר", השיב.

בסוף השיחה, כשברגע של כנות שאלתי מהו חלומו הגדול ביותר, פהלווי חשף משאלת לב פשוטה למדי עבור אדם שנועד לגדולות. "להביא את בנותיי לבקר במקומות שבהם נולדתי וגדלתי", אמר. "הייתי רוצה מאוד שהן ייגעו במו ידיהן, שינשמו את התרבות שלי, התרבות שלהן. אני מקווה שהזמן יהיה נדיב כלפיי ויאפשר לי לחוות את הרגע הזה". היום יותר מאי־פעם, נדמה כי רזא פהלווי עשוי להגשים את חלומו.