כבר יותר מחצי עשור אני מפקפק בתיאוריית ״הצירים״ במזרח התיכון. בקצרה, התיאוריה טוענת שהמזרח התיכון מתחלק לכמה צירים מתחרים, המאוגדים על בסיס אידיאולוגי־דתי: הציר הסוני המתון (ערב הסעודית, איחוד האמירויות, מצרים), הציר הסוני הקיצוני ברוח האחים המוסלמים (טורקיה, קטאר, סוריה של א־שרע) והציר השיעי הקיצוני (איראן, חיזבאללה, חות'ים). אני מפקפק בתיאוריה משני טעמים: היא דוחקת הצידה מדינות חשובות שלא מתאימות לתבנית, ובראשן אזרבייג׳ן השיעית המתונה, וגם מסתירה מתחים ״פנים־ציריים״, ולכן יוצרת חזית אחידה היכן שאין אחת כזו.
דוגמה טובה לכך קיבלנו ממש לאחרונה בתימן. היריבות הממושכת בין ערב הסעודית לאיחוד האמירויות על אדמת תימן נעשתה גלויה לאחר שמועצת המעבר הדרומית, גוף בדלני ופרוקסי של האמירויות, כבשה בתחילת דצמבר את מזרח תימן מידי הממשלה המוכרת בינלאומית, שנתמכת בידי הסעודים. בתוך ימים היא השתלטה על כמעט מחצית משטח תימן, על רוב עתודות הנפט של המדינה ועל מאות קילומטרים של גבול תימן־סעודיה.
אחרי כמה הפצרות דיפלומטיות לסגת, סעודיה עברה מדיבורים למעשים: בסוף דצמבר היא הפציצה עמדות של המועצה ומשלוח נשק מהאמירויות, ותמכה במתקפה קרקעית של הממשלה הלאומית. בתוך שבוע השטחים נכבשו מחדש. מנהיג המועצה ברח לאמירויות, ועתיד הארגון הפך לא ברור. האמירויות, בצעד משפיל, נאלצו לסגת מתימן תחת לחץ סעודי.
במרכז התחרות בין אבו־דאבי לריאד לא נמצאת שאלת החות׳ים. שני הצדדים לא רבים מי יבלום את הפרוקסי האיראני. הם רבים מי יעצב את תימן, את מפרץ עדן ואת הים האדום. סעודיה רואה באחדות תימן עניין קיומי: היא מעדיפה שכנות יציבות עם גבולות ברורים, לא טלאים של ישויות עם נאמנויות מתחרות. האמירויות עובדות אחרת, לא רק בתימן. בכל רחבי הים האדום הן בונות השפעה דרך קבוצות מקומיות כמו הבדלנים בתימן, כוחות התגובה המהירה בסודאן, או ״מחוזות מורדים״ כמו סומלילנד ופונטלנד. שתי הגישות שונות ומתנגשות.
התחרות לא נשארת רק בתימן. לאמירויות רשת של בסיסים, השקעות ופרוקסי בים האדום ומפרץ עדן. בסומלילנד הן מפעילות נמל ובסיס צבאי. בארכיפלג סוקוטרה ממזרח לקרן אפריקה יש להן נוכחות מאז 2018. בסודאן הן תומכות בכוחות התגובה המהירה. זהו לא אוסף פעולות נפרדות. זו אסטרטגיה של שליטה בנקודות מפתח לאורך נתיבי הסחר שחוצים את הים האדום.
האם קריסת מועצת המעבר הדרומית היא קץ ההשפעה של האמירויות בתימן? לא בהכרח. הרצון לעצמאות של דרום תימן לא נולד עם מועצת המעבר ולא ימות רק כי היא איבדה את כוחה. כמה ימים אחרי שהמועצה נדחקה לעיר עדן, בסיס הבית של המועצה מאז 2019, אלפים הפגינו בעיר, נופפו בדגלי דרום תימן, וקראו "עצמאות או מוות". המועצה מייצגת שאיפה פוליטית אמיתית וסעודיה תצטרך להתחשב בה. זה יכול להיות הבסיס להשפעה ארוכת טווח של האמירויות בתימן, גם ללא נוכחות צבאית גלויה.
ומה איתנו
מה לתחרות הזו ולנו? ישראל הצטרפה אליה עם ההכרה בסומלילנד בסוף דצמבר. סומלילנד היא כאמור לקוחה של השקעות מן האמירויות. הצעד הישראלי נתפס בריאד כאיתות למועצת המעבר הדרומית שאם היא תכריז על עצמאות, ירושלים תכיר בה. יתכן שההכרה הישראלית הייתה אחד הגורמים שדחפו את הסעודים להגיב כפי שהגיבו. האם ההכרה בסומלילנד הייתה, לפיכך, טעות? האם ישראל ״הימרה על הסוס הלא נכון״, קרי האמירויות? אינני חושב כך.
לישראל היו סיבות טובות להכיר בסומלילנד בלי קשר ליחסינו עם איחוד האמירויות. סומלילנד נמצאת כ־350 קילומטר מהשטחים בשליטת החות'ים. הצבת בסיס בשטחה יאפשר מעקב אווירי רציף, איסוף מודיעין בזמן אמת ותקיפת מטרות בזמן קצר. כבר הסברנו כאן שמעבר לביטחון, סומלילנד יכולה לשמש שער כלכלי למזרח אפריקה ואף בסיס לשיגור לוויינים. אלה אינטרסים ישראליים מובהקים. הם עומדים בפני עצמם, לא תלויים ביחסים עם האמירויות ולא תלויים במה שקורה בתימן.
ישראל אינה צד בתחרות בין האמירויות לסעודיה. לישראל יש אינטרסים משלה באזור, החיוני לביטחוננו ולסחר שלנו עם מזרח אסיה. לאבו־דאבי וגם לריאד צריך להיות ברור שישראל תעבוד עם השחקנים הרוצים לעבוד איתה ולקדם את האינטרסים המשותפים לה ולהם. לעיתים האינטרסים הללו יהיו בחפיפה עם אבו־דאבי, לעיתים עם ריאד. האינטרסים של ישראל הם שצריכים לקבוע את המדיניות, ולא האינטרסים של שותף כלשהו.
התחרות על מפרץ עדן לא נגמרה. ישראל כבר בפנים. השאלה היא לא באיזה צד היא, אלא מה היא רוצה להשיג.