שומעים רגע? נראה לי שצריך להכניס להסכמי גירושים סעיף מיוחד. מזונות והסדרי שהות הם עניינים שכולם דנים בהם, אבל מי ייקח את הרכב לטסט - זו שאלה שאיש אינו נותן עליה את הדעת בשעת פירוק המשפחה, וחבל. בשנות נישואיי לא ידעתי דבר על הטסט השנתי. אב ילדיי היה לוקח את הרכב ומחזיר אותו עם תו תקן לשנה שלמה. אבל מאז שאני לבד מול גורלי, אין שנה שבה הרכב שלי לא מתגלה כסכנה ממשית לציבור.
כך קרה השבוע כשהתייצבתי במכון הרישוי - מרחב גברי רווי טסטוסטרון שבו גברים צועקים, בעיקר בערבית. ייתכן שמדובר בנוהג מקובל כמו שקט בספריות או לחישה של פסיכולוגים. כך או כך, כשבוחן עצום ממדים מסמן לי בידו להתקדם אני מתקדמת. כשהשני צורח לעצור, אני עוצרת. לפעמים שניהם עושים זאת בעת ובעונה אחת, ואז אני נאלצת להכריע למי מהם יש סמכות גבוהה יותר לפי עובי הצוואר.

| צילום: איור: מורן ברק
כעבור כמה דקות הוגש לי טופס ליקויים. צמיגים, סרן ועוד כמה חלקי חילוף מומצאים שלא הצלחתי לפענח. אפשר היה גם לכתוב בטופס "טחול קדמי" והייתי מאמינה. גמרתי אומר לטפל בכל התחלואים עוד היום ונסעתי לאזור התעשייה הסמוך.
הכי מעניין
בתוך אחד המוסכים שכבו שני גברים חרדים מתחת למכוניות. "תגיד", שאלתי לקוח שעמד שם, "אלה בסדר? אפשר לסמוך עליהם?" "מצוינים", אמר האיש, "אני עובד איתם שנים". האמנתי. למה יש לי כוח לא להאמין עכשיו? "אני צריכה להחליף סרן", הסברתי בהטעמה של אחת שאין לה מושג מה זה סרן. "הגעת למקום הנכון", ענה לי האיש מתחת למכונית.
המוסך היה קטן ומבולגן. כלים פזורים, חלקי מכוניות ואווירה של עסק שמתפרנס ממוניטין ולא ממאמצי חיזור. אהבתי את זה, אף שלא היה לי מושג אם שני אלה עומדים להחליף לי סרן או להוציא לי את תיבת ההילוכים ולמכור אותה בשוק השחור. אחד מהם יצא מתחת למכונית לחפש איזה רכיב. זקן עיטר את סנטרו, כיפה שחורה על ראשו, ידיו שחורות משמן. התגלגלה בינו לבין חברו שיחה על 7 באוקטובר. הם דיברו על הבסיסים שנכבשו על ידי הנוח'בות למרות השמירה ההדוקה. "אתה מבין", אמר, "אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר".
טורים נוספים של רחלי מלק
עמדתי ובהיתי בהם. כמה נוח להפקיד את השמירה בידי שמיים שעה שאחרים נדרשים לשכב בבוץ ובשוחות. מצאתי את עצמי מתבוננת בחרדי הזה, שאומנם עובד במוסך אבל בטח לא עובד קשה כמוני. אתם יודעים מה זה לשבת יום שלם מול מחשב ולכתוב מילים? כל כך קשה שנאלצנו להמציא מושגים כמו "איזון בית-עבודה" ו"חופשות אוורור" כדי להתמודד עם המעמסה.
המוסכניק סיים את העבודה וניגב את פניו בחולצתו המיוזעת. הוא נקב במחיר הגון להפתיע, לקח את הכסף וחזר לעבודתו. יצאתי במצב רוח משונה. עדיין כעסתי על השיחה ששמעתי, ובכל זאת התעורר בי החשד הלא־נעים שאם המוסכניק החרדי ואני נידרש יום אחד להוכיח את מידת התועלת הממשית שלנו למדינה באמצעות מבחן מעשי כלשהו, כדאי מאוד שהמבחן הזה יכלול שאלות פתוחות.
זה היה יום חמישי, ובבואי לרכב תקף אותי חשק עז לחמין. איתרתי צ'ולנטייה שזכתה לציון גבוה בגוגל וכעבור דקות אחדות עמדתי בפתחה. מאחורי הדלפק עמד חסיד שבישל בעצמו את החמין, הגיש לי צלחת מהבילה. וככל שהצלחת התרוקנה, כך התקשיתי ליישב בתוכי את הסכסוך הפנימי.
בתוך שעות ספורות עברתי מידיו של בעל מלאכה אחד למשנהו, ובכל פעם מצאתי את עצמי נזקקת לאנשים שאנחנו הכי רגילים להתווכח על מידת נחיצותם לחברה הישראלית. ואולי ראוי שנעצור להתפעל מאחוות העמלים הזו שמתקיימת במובלעות התעשייה הנידחות. מקומות שאנחנו נקלעים אליהם רק כשמשהו מתקלקל וממהרים להסתלק מהם בחזרה אל חיינו הממוזגים. עולם שלם של גברים שחורי ידיים המכירים זה את זה בשמותיהם ומחליפים טובות, מתפרנסים מעמל כפיים ומקיימים ביניהם ערבות פשוטה ונטולת הצהרות. עולם ששום סטטיסטיקה לא תצליח ללכוד את מלוא ממשותו. האנשים האלה, שבשעה שאנחנו מתדיינים על עתידה של המדינה מתקנים את המכוניות שלה, מבשלים את ארוחותיה ומחזיקים את שגרת יומה בידיהם המיובלות.
ניגבתי את שארית הרוטב מן הצלחת, הודיתי לבעל המקום ויצאתי אל הרחוב. בדרך למכונית חשבתי שאולי אכתוב על זה טור. בתור אזרחית שכן עובדת במדינה הזאת, חייבים למחות על הבטלה.
טורים נוספים של רחלי מלק



