אחת מרוחות הרפאים הפרטיות שלי התייצבה השבוע ללא הזמנה מוקדמת למסיבת האזנה באוזן בר בתל־אביב. היא הגיעה בדמות נערה בת 16 שמכירה בעל פה את כל השירים של להקת הרוק הבריטית דייר סטרייטס. לא פגשתי אותה מעולם, כמובן. אבל הרגשתי בחסרונה כאילו הייתה נעוריי האבודים.
התיישבנו. על הבמה אורי משגב, אדם שבדרך כלל מעורר בי אסוציאציות של מלחמות פוליטיות וספירת חדרים בקיסריה, הודיע שהערב לא מדברים פוליטיקה. הוא חייך, עבר שיר־שיר וסיפר על האלבום. שמענו איך Money for Nothing צמח מתוך רטינות של עובד בחנות למוצרי חשמל, שעמד מול מסכי הטלוויזיה ובהה במוזיקאים של MTV שנראו לו כמי שמקבלים כסף תמורת שום דבר.
| צילום: איור: מורן ברק
פעם אנשים היו מתכנסים לשמוע תקליטים. היו יוצאים מהבית, פוגשים אנשים אחרים, יושבים ומקשיבים לשירים לפי הסדר. האלגוריתם היה הלהקה. לצידי ישב אהובי והקשיב. לא כמו שאני מקשיבה - אני שומעת מנגינה ומתרגשת מהמילים, הוא מאזין למה שנמצא מאחורי הצלילים. אני מקנאה בו על זה קנאה ירוקה ומפוארת. על השנים שבהן האוזניים שלו למדו להקשיב ככה. מי הייתי היום אילו גדלתי על מוזיקה שאינה רק דבר ששרים, אלא שפה שאפשר לחשוב באמצעותה?
הכי מעניין
כש־Brothers in Arms חתם את ערב ההשמעה, משהו בחדר השתנה. קולו של הסולן מארק קנופלר נשמע כאילו נשא על כתפיו את תוגת העולם כולו ובכל זאת נותרה בו מידה של חמלה. הרגשתי שמתעוררת בי כמיהה משונה לאיזו אחוות גורל חרישית שאין לי מושג היכן היא בדיוק מתקיימת, אבל נדמה לי שפעם, לפני שהתחלנו להתבצר כל אחד בעולמו, ידענו את הדרך אליה.
חשבתי גם על דרום אמריקה. אין שום סיבה הגיונית שדייר סטרייטס יזכירו לי את דרום אמריקה, מלבד העובדה שגם שם מתהלכת איזו גרסה שלי שלא יצא לי לפגוש. היא בת 22, עם תרמיל גדול מדי על הגב וכרטיס אוטובוס מקומט בכיס. אולי עוד אסע לשם, הרי המטוסים עדיין ממריאים והעולם אינו נוהג לסגור את שעריו בפני נשים בגיל העמידה. אבל הבחורה ההיא כבר לא תיסע. אין סוכנות נסיעות שמוכרת כרטיסים בחזרה לגיל 22, ויש חוויות שכשהזמן חולף גם הן חולפות, אפילו אם המקום עוד עומד על תילו.
פעם שמעתי שלכיסופים האלה קוראים אנמויה. ערגה ביוגרפית מתחזה, מעין געגוע נוסטלגי לתקופה שמעולם לא חיינו בה. זהו אחד מתעלוליה המשוכללים של הנפש, שמסוגלת לגרום לנו להתאבל על זיכרונות שמעולם לא נצברו.
בערב ההוא מצאתי את עצמי צוללת בדמיוני לכל החיים שלא יצא לי לחיות. לכל הנשים שלא גדלתי להיות והן מתהלכות בתוכי. חשבתי גם על משגב, אדם שבכל יום אחר הייתי פוגשת דרך איזה ציוץ זועם, ובאור העמום ישב על כיסא הבר ודיבר ברכות כמעט מבוישת, שנושאת בתוכה רגעים שהזמן העלה עליהם אבק דק של שכחה. מארק קנופלר שר על גברים שנשלחו למות בארצות אחרות. על העובדה המוזרה שמעל כולנו פרוש אותו כחול עצום ונטול מחיצות ובכל זאת אנחנו מתעקשים לצייר עליו גבולות. דמיינתי אותנו עומדים משני עבריה של גדר בלתי נראית, מצחצחים חרבות, כשמתחת למעטה השריון מסתתרים שני אנשים שיכולים לשבת ערב שלם ולדבר על הדייר סטרייטס.
אילו היה אפשר לפתוח את ראשי כמו בית בובות, היו מוצאים בו עשרות חדרים מוארים, ובכל אחד מהם אישה אחרת שחיה את החיים שלא חייתי. אני חושבת על כל החיים שהמוח שלי מייצר בלי לטרוח להתייעץ איתי, על כל אותן רחליות אלטרנטיביות שמסתובבות שם ומזדקנות במקביל אליי. אלא שהדמיון, הנוכל הזה, מקפיד להשמיט מן הביוגרפיות הללו את מפחי הנפש. ואולי כך אנחנו נוהגים גם בבני אדם. פוגשים רסיס מן הביוגרפיה שלהם, איזה ציוץ נזעם או עמדה מקוממת, וממהרים להאמין שראינו את כולה. שוכחים שמאחורי הדמות שהעמדנו מולנו מסתתרים געגועים פרטיים, אהבות ישנות וחיים שלמים שלא זכינו להכיר.
כמה משונה שאנחנו מסוגלים להתגעגע כל כך לאנשים שמעולם לא היינו, ובה בעת להחמיץ את אלה שחיים ממש לצידנו. לפעמים די בשיר ישן כדי להסיט מעט את הפרגוד ולגלות שמעבר לכל המחיצות אנחנו עדיין חיים יחד, חולקים תשוקות וחלומות, תחת אותם השמיים.
טורים נוספים של רחלי מלק
