תגידו, אפשר כבר להניח לבחירות ולחזור רגע לעניינים שבשגרה? למשל לשאלה הבוערת איך ייתכן שהמדינה שיודעת ליירט טילים בליסטיים ממרחק אלפי קילומטרים עדיין לא פיצחה את הטכנולוגיה הדרושה כדי לנטרל את חברות האשראי?
לפני כמה ימים התקשרתי לאחת מהן כדי לבטל כרטיס. אחרי המתנה ממושכת שבמהלכה הספקתי להתוודע לרפרטואר המוזיקלי של החברה ולפתח כלפיו איבה אישית, ענתה לי נציגה חביבה. הסברתי את מבוקשי והיא הודיעה שכמובן, אין שום בעיה, יחזרו אליי בתוך שלושה ימי עסקים. "תגידי", שאלתי אותה, "לא קצת מוזר שלהנפיק אצלכם כרטיס לקח לי חמש דקות, אבל לבטל אותו נדרשים שלושה ימים?"
| צילום: איור: מורן ברק
לא באמת ציפיתי לתשובה. היא רק נציגה, והאחריות למבנה הארגוני המופלא שמאפשר למחלקת המכירות לפעול במהירות האור ולמחלקת הביטולים להתנהל לפי לוח השנה של האימפריה העות'מאנית אינה מוטלת על כתפיה. אבל בעודי ממתינה לשיחה החוזרת עלה בדעתי שאולי מצאתי סוף־סוף לאן נעלמה המשילות כאן - היא תקועה במחלקת שימור לקוחות! כרטיס האשראי שלי הוא רק דוגמה שולית להפקרה השיטתית של האזרח הישראלי למערכת יחסים מתסכלת עם כל מי שמחזיק לרגע בכספו, ברכושו או בזמנו.
הכי מעניין
אנחנו מתייחסים לנותן שירות שעומד במילתו כאילו מדובר באחד מל"ו צדיקים, ולחברה שעונה לטלפון בתוך חמש דקות כאילו העניקה לנו שירות קונסיירז' במלון חמישה כוכבים. ואני, במחילה, מבקשת להחזיר את המובן מאליו למעמדו הקודם.
אני רוצה להזמין כרטיס טיסה ולדעת שאם אצטרך לבטל אותו, אוכל לעשות זאת בלי לצאת למסע בעקבות סוכן נסיעות מסתורי שהתאדה אל תוך המרחב הקיברנטי. אני רוצה שחברות שמוכרות כרטיסים דרך אתרי השוואת מחירים יפסיקו להתנהל כאילו הן ארגוני ביון חשאיים שאי אפשר ליצור איתם קשר. אני רוצה להתקשר למוביל דירות, לקבוע איתו לשמונה בבוקר ולדעת שהוא יגיע בשמונה בבוקר, גם אם בשבע וחצי מישהו אחר הציע לו עוד 500 שקלים. אני רוצה שהאפשרות להבריז לי תעורר בו חלחלה כזו שגם אם באותו רגע תוצע לו הובלת ארון הקודש לבית המקדש השלישי, הוא יעדיף אותי. אני רוצה להזמין ספה במידות ובבד שבחרתי ולקבל אותה בלי שהנגר יחליט להעניק לי יצירה אקספרסיוניסטית בהשראת שאריות הריפוד שנותרו לו. אני רוצה שחברת ביטוח ששוקלת להתקשר אליי בניגוד להוראות מאגר "אל תתקשר אליי" תחשוש עד מוות מהקנס.
בקיצור, אני רוצה שהם יפחדו ממני. חברות האשראי, ספקי התקשורת, חברות הביטוח, המובילים, חברות הרהיטים וכל מי שהפך את היעדר האכיפה למודל עסקי. זה כל כך הרבה לבקש?
אל תבינו לא נכון: אני אוהבת את המזרח התיכון. אוהבת את החומוס, את ההתנהלות נטולת הגינונים, את האפשרות להיכנס למקום זר ולצאת ממנו עם שלושה חברים חדשים. אוהבת את הנכונות להתגייס לעזרתו של אדם זר ואת זה שבשעת חירום מישהו יופיע עם גנרטור, סיר קוסקוס ובן דוד שעובד במועצה. אבל בכל הנוגע למִנהל תקין - כאן אני רוצה להיות שווייץ. שווייץ קפוצת שפתיים, עם פקידים שמקבלים התקף חרדה למראה טופס שמולא בעט הלא־נכון.
יש משהו מטריד באופן שבו הפכנו את כושר האלתור הלאומי לתחליף למערכות מתפקדות. אנחנו מתגאים בזה שתמיד נמצא דרך להסתדר, ובצדק - הישראלים הם אלופי העולם במציאת פתרונות למצבים בלתי אפשריים. אבל לפעמים נדמה לי שאנחנו כל כך מאוהבים ביכולת להיחלץ מתקלות, שאנחנו לא טורחים לשאול למה הן מתרחשות מלכתחילה. בנינו תרבות שלמה סביב כיבוי שריפות ובדרך שכחנו שאפשר פשוט להתקין גלאי עשן.
המחיר של הנטייה הזו מחלחל לעצם היחסים בין האזרחים. כשאת לא יכולה לסמוך על מישהו שיעמוד במילתו, את מתחילה להתייחס לתקשורת מסחרית כמו למו"מ עם חמאס. מקליטה שיחות, שומרת צילומי מסך, מבקשת התחייבויות בכתב, וגם כשאת מקבלת את כל זה את לא מאמינה.
מנהל תקין הוא כנראה הנושא הכי פחות זוהר שאפשר להעלות על סדר היום הציבורי. אין לו דגלים והמנונים וקשה מאוד למלא איתו כיכרות. ובכל זאת, נדמה לי שבבחירות הבאות אעדיף לתת את הקול שלי למועמד שיבטיח מדינה שבה הדברים פשוט עובדים. שהרכבת תגיע בזמן ושהמוביל יגיע בכלל. לפני שאנחנו דנים בהיפרדות מהפלסטינים, בואו נראה אם אנחנו מצליחים להיפרד מחברת האשראי.
rachelm@makorrishon.co.il
עוד טורים של רחלי מלק
