מיד לאחר מרד ירבעם וחלוקת הממלכות ליהודה וישראל, מסופר בספר מלכים, גייס רחבעם משבט יהודה ובנימין "מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה לְהִלָּחֵם עִם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה" (מלכים־א, יב). אלא שאז הגיע במפתיע נביא שלא הכרנוהו, שמעיה איש האלוהים, ובפיו מסר משמיים: "לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּן עִם אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ, כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה". באופן מפתיע למדי, העם שומע בקולו.
שתי נקודות בולטות בנבואת שמעיה: הראשונה, "לא תלחמון עם אחיכם בני ישראל". עם אחים לא נלחמים! ערך האחווה כשלעצמו אמור להספיק כדי למנוע מלחמת איש באחיו. במלחמת אחים אין מנצחים וסופה חורבן, כפי שאנו יודעים מההיסטוריה המאוחרת יותר. אך נראה שהטיעון ההישרדותי הזה לא תמיד מספיק, על כן מוסיף הנביא ואומר בשם ה', "כי מאיתי נהיה הדבר הזה". קודם לכן מסופר על נבואת אחיה השילוני, הקורע את השלמה ל־12 חלקים ומודיע לירבעם על קריעת הממלכה. מצבו הנורא של עם ישראל, שבאותה עת היה שקוע בעבודה זרה, הביא לגזֵרת קריעת הממלכה, ועל כך אומר הנביא "מאיתי נהיה הדבר".
ומן הימים ההם לזמן הזה. עם כל הקרע המר והדם הרע שבין שני המחנות בישראל היום, נראה שאנחנו עדיין רחוקים מקריעת הממלכה לשניים. עם זאת, נכונו לנו בעתיד הקרוב אתגרים ביטחוניים וחברתיים מורכבים, אשר יעמידו את מדינת ישראל במבחנים קשים. גם כאן ניתן להשתמש בטיעון ההישרדותי בתור בסיס. אם לא נמצא דרך לחיות ביחד, יהיה קשה מאוד "ביחד לנצח". אך בכך לא די. בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות נקלענו למצב שאין בו מנצחים ומפסידים, או שמא שני הצדדים מנצחים ומפסידים גם יחד, באופן שאף צד אינו יכול להקים ממשלה.
הכי מעניין
עוד כתבות במוסף שבת
מקובלנו שמדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית, ואם כך, מבחינה לאומית יהודית ניתן לכאורה לומר שנתניהו ניצח, שהרי רוב היהודים הצביעו בעדו. ואולם כאן נכנס גם ההיבט הציוני של "ברית המשרתים", שבשלוש השנים האחרונות לא ניתן להתעלם ממנו. מהיבט זה ברור כי בצד זה של המפה יש רוב יהודי, אך חלק נכבד ממנו אינו ציוני. מן העבר השני, מבחינה דמוקרטית ניתן לומר שהגוש השני ניצח שהרי יש 67 מושבים בכנסת בעד החלפתה של הממשלה הנוכחית. דא עקא, הרוב הציוני בישראל מתקשה להעלות על דעתו ממשלה הנשענת על חברי כנסת הרואים במלחמת הקיום שלנו "רצח עם".
קלפי שהוצבה בשוק מחנה יהודה במסגרת סקר בחירות | צילום: יונתן זנדל, פלאש 90
נראה כי נכון יהיה לומר גם כאן, "כי מאיתי נהיה הדבר הזה". אם צד אחד היה מנצח באופן ברור ומקים ממשלה הבנויה רק על בוחריו, הצד השני היה חש מובס ומיואש, והשסע החברתי הרעיל הקורע אותנו היה רק מעמיק. נראה כי הנסיבות הפוליטיות הביאו אותנו לידי כך שאין לנו ברירה אלא להביט איש בעיני אחיו ולהזכיר לעצמנו את האחווה שבאה לידי ביטוי במלחמה האחרונה, שבה נלחמנו כתף אל כתף באותו טנק ובאותו נמ"ר אנשי ימין עם אנשי שמאל, תומכי רפורמה ומתנגדיה.
מחלוקת לכתחילה
אך מעבר להכרח הקיומי, יש מקום להעמיק במשמעות אותו הדבר שנהיה מאת ה' בפי שמעיה הנביא. בעיני בן זמננו, ריבוי השבטים בראשית היווצרותו של עם ישראל נראה דבר זר ואולי אף מזיק ומיותר. אך מסתבר שהתורה רוצה ללמדנו שיש כאן עניין מהותי הנוגע לייחודו ולשליחותו של עם ישראל. חכמי ישראל לדורותיהם כתבו בסגנונות שונים כי כשם שהקדוש ברוך הוא, יחידו של עולם, מופיע בהופעות רבות ושונות בעולם (בלשון המקובלים אלה הספירות המייצגות מידות שונות כחסד, דין וכו'), כך גם כנסת ישראל מתייחדת בגוונים שונים דווקא בשל תפקידה להודיע את שם ה' בעולם.
התורה שבעל פה בנויה על ריבוי דעות; כמעט אין פרק במשנה או דף בגמרא שאין בו מחלוקת - ודווקא מתוכה מתברר דבר ה'. אכן יש ראשונים ובהם הרמב"ם שראו את הופעת המחלוקת כעניין שבדיעבד, תוצאה של שכחת התורה בשל "תלמידים שלא שימשו כל צורכם". אך במהלך הדורות נתקבלה הדעה הרואה במחלוקת, ובעושר הרעיוני שהיא מביאה, ברכה שלכתחילה. כך עולה גם מן המשנה המפורסמת באבות, "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים". משמע יש ערך חיובי בקיומה של מחלוקת, שבאמצעותה יישמעו דעות שונות.
עיקרון זה עולה גם מהסיפור על בת־הקול שהכריעה בין בית שמאי לבית הלל אף ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", וזאת משום שבית הלל "נוחין ועלובין היו ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג, ב). עולה השאלה, אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, מה לי שבית הלל הם יותר נחמדים ומנומסים? האם זו סיבה מספקת לקבוע הלכה כמותם?
עוד כתבות במוסף שבת
דרך אחת להבין את הדברים היא שכאשר שני הצדדים הם דברי אלוהים חיים ואין דרך להכריע, יש לנטוש את הניסיון להתקרב לאמת, ולהתייחס לאישים החולקים ולא לתוכן המחלוקת. דרך שנייה היא ההבנה שלכבד את העמדה השנייה ולהקשיב לה באמת, זה לא רק יתרון במישור של המידות הטובות; המקשיב לעמדת בר הפלוגתא שלו הוא בעל סיכוי טוב יותר להתקרב לאמת, שהרי הקשבה זו מאפשרת לו לעצב את עמדתו באופן שלם ומושכל יותר, הנותן מענה לנקודות שעלו מן העמדה השנייה.
דרך שלישית, ולדעתי העמוקה ביותר, היא שחכמים הכריעו כדעת בית הלל דווקא משום הרישא של דבריהם, ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים". שהרי אילו הייתה נפסקת הלכה כבית שמאי, דעת בית הלל הייתה הולכת לאיבוד, שהרי הם לא הקדימו דברי בית הלל לדבריהם. אשר על כן, באופן פרדוקסלי נפסקה הלכה כבית הלל דווקא כדי שנדע גם את דעת בית שמאי. נראה אפוא שרק בית הלל אימצו והטמיעו את הרעיון שאלו ואלו דברי אלוהים חיים.
הבוחר בעמו ישראל באהבה
מי שהרבה לכתוב על כך בדורות האחרונים הוא הראי"ה קוק, המבאר שדווקא בשל עושר הגוונים שבתוך עם ישראל, יש בו הכישרון והיכולת להגשים את ייעודו ולהשפיע על האנושות כולה המאופיינת "בעושר הצביונים המיוחדים של כל אומה" (אורות ישראל ה, יא). הרב קוק חוזר ומבהיר את רעיון ריבוי הדעות שבישראל ברבים מכתביו. אחד הידועים שבהם הוא מאמרו על "שלושה כוחות המתאבקים כעת במחננו" – הקודש, האומה והאנושיות (אורות, עמ' יח). במאמר זה מסביר הראי"ה כיצד שלושת הכוחות הללו – הדתי, הלאומי והאוניברסלי – חשובים להשלמתה של כנסת ישראל.
אך הראי"ה לא השאיר את הדברים רק במישור הרוחני הגבוה. כידוע, הראי"ה לא מנע עצמו מלעסוק בשפיר ושליה של החיים הציבוריים והפוליטיים בזמנו. שמא תאמר שהעיקרון של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" נכון רק כאשר כל הדעות הם של יהודים יראי שמיים? הנה דבריו המפורשים במאמרו "מסע המחנות":
והננו צריכים להחליט כי כוח כמוס של הצעדה (התקדמות) לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, ובייחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא... נדע שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה.
יתר על כן, ב"מכתב גלוי" שכתב הראי"ה, העוסק בוויכוח שבין ציוני ציון ובין תומכי הפתרון האוגנדי, הוא כתב כדברים הללו:
והנה אינני נכנס כלל לויכוח שבין ציוני ציון לאוגנדיים. ודאי נמצאים בשתי המפלגות אנשים ישרים ואוהבי עמם באמת שאינם פונים כלל עורף להעבר... סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים של כל החוכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח.
נראה כי במצב הפוליטי שבו אנו מצויים ישנן רק שתי ברירות. האחת היא בחירות נוספות, שימשיכו ויעמיקו את השסע בחברה הישראלית וגם בהן ספק אם תהיה הכרעה. השנייה והרצויה היא בניית ממשלה ציונית רחבה שתיתן ביטוי לרוב היהודי הציוני במדינת ישראל, המסכים ברובו הגדול ברוב הנושאים החשובים שעל הפרק. נראה כי פסק דינו של הבוחר שהכריע בעד שילוב הכוחות החשובים של שני המחנות איננו רק צורך קיומי הישרדותי, אלא יש בו ערך מלכתחילה. ואנו מאמינים שאף "הבוחר בעמו ישראל באהבה" מהנהן ואומר: "מאיתי נהיה הדבר הזה".
עוד כתבות במוסף שבת
