בשנת תרנ"ח (1898), במלאת מאה שנה לפטירתו של הגאון מווילנה, החלו להתפרסם בין באי בתי המדרש בווילנה שמועות על איגרת סודית שהגר"א השאיר כשהיא חתומה וסגורה, וציווה לפתוח אותה במעמד רבנים וגדולי תורה בשנת המאה לפטירתו. נוסח האיגרת פורסם על ידי ר' פנחס הכהן פינפער בקובץ התורני הירושלמי "תורה מציון" באותה שנה, וכן בפתיחה של ספרו "מסורת התורה והנביאים". הנוסח מורכב מכמה ביטויים בארמית ובעברית, ובעיקר מקבוצה של צירופי אותיות מסתוריים ובלתי מובנים.
מדברי ההסבר של פינפער עולה כי בניגוד לשמועות, האיגרת הייתה ידועה בקרב חוגי משפחת הגר"א לפחות מאז פטירת בנו. ר' אברהם בן הגר"א נפטר בעודו צעיר לימים, בן 42 בלבד, בחודש כסלו תקס"ט (1808). על פי עדות זו, האיגרת נמצאה בין כתביו של ר' אברהם, והקוראים לא הצליחו להבין את פשרה. לאורך עשרות השנים שלאחר מכן ניסו רבים וטובים לפרש את האיגרת, אך העלו חרס בידם. וכך סיכם את העניין רבי דוד לוריא, מגדולי ממשיכי דרכו הרוחנית של הגר"א: "דלא אית איניש על יבשתא דיכול כתבא הדא להבינו, ואך אליהו עתיד לפרשו" – אין בנמצא אף אדם שמסוגל להבין את דברי האיגרת.
חזי סנדר, פינה בצפת, 2025 | צילום:
אך במקום שבו קצרה יד הבינה האנושית, זכינו לסיוע מן הבינה המלאכותית. ומעשה שהיה כך היה: לפני זמן לא רב החליט אברך מבני־ברק, החפץ בעילום שמו, לנסות את כוחו בפיענוח האיגרת. הוא התייעץ איתי בעניין, ואני פניתי אל חנוך גוטליב, תלמיד חכם ואיש מחשבים. גוטליב השתמש בבינה מלאכותית, וזו העניקה כמה אפשרויות חדשות של פענוח צירופי האותיות האניגמטיים שבאיגרת. כך הלך ונוצר פתרון המאפשר לראשונה לנסות להבין את התוכן העיקרי של האיגרת, לבדוק את המהימנות שלה, ולעמוד על משמעותה ההיסטורית. בניתוח שיופיע להלן נשתמש בנוסח האותנטי ביותר שנמצא בידינו, והוא הנוסח שנמצא בכתב ידו של ר' ישראל משקלוב, מגדולי תלמידי הגר"א. את הנוסח הזה, שמהימנותו הגבוהה הוכחה לאחר מכן על סמך מסמך זהה שנשלח אליו בתאריך לא ידוע (אליאך, "הגאון", עמ' 1266), פרסמתי בספרי "גאולה בדרך הטבע" (עמ' 174).
הכי מעניין
האיגרת מורכבת משני חלקים: פתיחה ותוכן עיקרי, וכן תוספת שנכתבה כנראה רק לאחר פטירתו של ר' אברהם בן הגר"א. וזוהי לשון האיגרת כולה:
מאלהא רבא קדישא. דשכין שמי' בקרתא קדישא.
שלמא רבא ונפישא: לעמא קדישא ופרישא.
על ידי הדא איגרתא קדישא. דהיא זעירא ורבא פרישא.
מיב"ע שטמט מטדמל
אביו שבשמים (צ"ל "שבשאם" לפי פינפער)
בתער"מ ותותוצ מארה ללא וללא. וימצב. וחדו"א
ויחי (צ"ל ויח') לתק"ע ב"ג וי לי אוי אמ"ת. ואמכם ציון.
והאות על זה
שב"ד מספר כ"ו ינוח שם רמ"ח בן מ"ב עם אבותיו
שם ב"ן ושמי ס"ג
הכ"ד הכותב שמ"י אשא
פתיחתה הייחודית של האיגרת מצביעה על מקורה הנשגב והעליון: "מאלהא רבא קדישא". האם יש בדבר זה עדות לכך שהגאון מווילנה בעצמו כתב את האיגרת? זאת אין לדעת. אולם כפי שנראה להלן, האיגרת מבטאת באופן מובהק את תפיסתו המשיחית הייחודית. עוד עולה מדברי הפתיחה כי מדובר באיגרת בעלת משקל סגולי יוצא דופן. איגרת זו היא אמנם קצרה, אבל חשיבותה רבה ועצומה: "הדא איגרתא קדישא דהיא זעירא ורבא פרישא".
מכאן ואילך מתחלף סגנון כתב היד של כותב האיגרת, וגם התוכן מופיע בסגנון שונה וחדש – צירופי אותיות וראשי תיבות, אשר פוענחו בחלקם על ידי הבינה המלאכותית:
מיב"ע: "מגלה יקרא בסוד עילאה".
שטמט: "שידע טמירא מגו טמירין".
מטדמל: "מאת טמיר דלעילא מכל לעילא".
מדובר, אם כן, בסוד עליון ויקר, טמיר ועלום, שאותו נועדה האיגרת לחשוף. כדי לנסות להבין את אותה נקודה צפונה ועלומה מבית מדרשו של הגר"א, נעבור להתבונן בצירופי האותיות וראשי התיבות שמהווים את חלקה השני של האיגרת:
אביו: "אל בית ישראל ויהודה" (על פי ירמיהו לג, יד).
שבשאם: "שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם" (ירמיהו ג, כב).
נא: "נאום אלהים".
בתער"מ: "בעשותם תשובה על רוע מעלליהם" (על פי ירמיהו כג, כב).
ותותוצ מארה: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".
ללא וללא: "לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף" (ישעיהו נז, טו).
וימצב וחדו"א: "ויבואו יחדיו מארץ צפון בשמחה וחדווה" (על פי ירמיהו ג, יח).
ויח': "ויחוננו".
לתק"ע ב"ג: "לשנת תקע בשופר גדול".
וי לי: "ויעלו להר ה'".
הכד אוי אמ"ת: "הלוא כה דברי אמת ויציב, אמת מארץ תצמח".
ואמכם ציון.
התעוררות מלמטה
לאחר שנים ארוכות שבהן הייתה האיגרת בלתי מובנת, זכינו כעת, ככל הנראה, לפענוח מלא של הטקסט. מכאן יש לעבור לשלב העיקרי – פענוח התוכן והמשמעות של דברי האיגרת, הן בהקשר תורני והן בהקשר היסטורי וממשי. מדובר בסוגיות עמוקות ורחבות היקף, ובכל זאת נביא את הדברים בקצרה ובתמציתיות.
הדבר הראשון שבולט לעין הוא ביטוי שהכותב חוזר עליו שלוש פעמים: "תשובה". אולם יחד עם זה מגיע החידוש הגדול: מהות התשובה, על פי תפיסתו של הכותב, היא בראש ובראשונה שיבה פיזית אל ארץ ישראל. כך גם עולה מנבואת ירמיהו בפרק ג' שאליה רומזת האיגרת: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה'... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן". משמעות השיבה אל ה' היא שיבה ממשית אל ציון, ארצו של ה'. גם המקום שממנו יעלו השבים לארץ ישראל מופיע באותה נבואה ורמוז בדברי האיגרת: "בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם". ומהי "ארץ צפון" אם לא מדינות מזרח אירופה, שבהן שכן באותם ימים המרכז היהודי הגדול ביותר בעולם.
ומה לגבי תשובה במובנה הרגיל, דהיינו תיקון המעשים הפרטיים? כל זה, לפי האיגרת, אינו קשור לגאולה כלל וכלל. חידוש עצום זה מופיע בפסוק נוסף הרמוז באיגרת: "לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף". הקב"ה גואל את עמו ומשיב אותו אל ארץ ישראל לא משום שהעם תיקן את דרכיו, אלא כי זהו רצון ה'. כאשר מגיעה עת הגאולה אין דבר בעולם שעשוי להפריע לה, וגם אם יהיו ישראל רשעים גמורים, הדבר לא ישנה את תוכניותיו של בורא עולם.
רעיונות נועזים אלו עולים בקנה אחד עם תפיסתו המשיחית של הגאון מווילנה. הגר"א סמך את תפיסתו על הפסוק "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ־לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה" (דברים יב, ה). עלינו מוטל לדרוש ולחפש את המקום, כתב הגר"א בפירושו "אדרת אליהו", ועל גבי מאמצינו האנושיים תופיע אחר כך הסכמה ממרום. גם הגאולה עצמה תגיע, לשיטת הגר"א, מתוך פעלתנות טבעית ואנושית, ולא מתוך תיקונים מיסטיים גרידא. לפי תפיסה זו, עלייה ממשית לארץ ישראל הוא הדבר שעתיד להניע ולהתניע את תהליך הגאולה. עיקרון זה מופיע כבר בדברי הזוהר (א, רמד): "באתערותא דלתתא תליא מילתא לעורר אתערותא דלעילא". וכפי שהסביר זאת ר' ישראל משקלוב תלמיד הגר"א: "שכל הדברים צריכים התעוררות תחילה מלמטה" ("איגרת לעשרת השבטים", הובאה בספרו של אברהם יערי, "אגרות ארץ ישראל").
עוד הסביר הגר"א בפירושו על שיר השירים כי "שלוש השבועות", אשר היוו את תמצית האידיאולוגיה הפסיבית במשך מאות שנות גלות, אינן קשורות אל העלייה לארץ אלא לבניין המקדש: "שמושבעים שלא יצאו מאליהם לבנות בית המקדש". זוהי קביעה תורנית מהפכנית שאפשרה, הלכה למעשה, את ראשית מהלך העלייה לארץ וקיבוץ הגלויות. הגר"א גם יצא נגד התפיסה המסורתית המקובלת, אשר גרסה כי תפקידו של יהודי הוא לתקן את מעשיו הפרטיים ובכך הוא מקרב את הגאולה. "קץ אחרון לא תליא בתשובה אלא בחסד", כתב הגר"א בביאורו לתיקוני הזוהר, "כמו שכתוב 'ומביא גואל לבני בניהם למען שמו'" (ביאור הגר"א לתיקוני זוהר, וילנה תק"ע, עמ' עד).
עוד כתבות בנושא
אולם באיגרת סודית זו מופיע סוד נוסף. כותב האיגרת מציין במפורש גם את השנה שבה יתחיל תהליך קיבוץ הגלויות, הלוא היא שנת תק"ע (1810). רמז לדבר הוא לשון התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גַּלֻּיּוֹתֵינוּ, וְקַבְּצֶנּוּ יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ". המילים הללו – ויח' לתקע ב"ג – הן ללא ספק המילים המשמעותיות ביותר באיגרת, ולא בכדי הבליט אותן פינפער בהגדלת הגופן כשהביא את האיגרת לדפוס.
נקודה כבדת־משקל זו מעבירה אותנו אל ההקשר ההיסטורי של האיגרת. לאחר פטירתו של הגאון מווילנה בשנת תקנ"ח (1797), החלו תלמידיו להוציא לאור במהירות רבה את הערותיו והגהותיו על ה"שולחן ערוך". במקביל החלו כמה מן התלמידים הבכירים להתארגן לעלייה לארץ - ר' מנחם מנדל משקלוב, ר' סעדיה משקלוב, ר' ישראל משקלוב, ר' חיים כץ, וכן תלמידים נוספים ובני משפחותיהם. כוח החלוץ של העולים הגיע לארץ בשנת תקס"ח (1808), ושתי קבוצות נוספות הגיעו בקיץ של שנת תקס"ט ובחודש תשרי תק"ע (1809), דהיינו לקראת שנת קיבוץ הגלויות המופיעה באיגרת. על אף הקשיים העצומים שגרמו מלחמות נפוליאון שהשתוללו באירופה באותן שנים, ועל אף הסכנות הרבות בדרך, אנו מוצאים בגליל בשנת תקע"ג (1813) מניין גדול ומשמעותי של 511 נפשות, כולם בני משפחות תלמידי הגר"א. הייתה זו עלייה מתוכננת ומאורגנת של משפחות שלמות, גברים נשים וטף, אשר באו לארץ לא כדי למות ולהיקבר בה אלא כדי לחיות בה, לבנות ולהיבנות.
מותו של הבן המתנגד
לא כל שומעי לקחו של הגר"א הלכו בדרך זו. המחלוקת סביב סוגיית האקטיביזם האנושי בתהליך הגאולה פיצלה את יהדות ליטא. היו שצידדו במשיחיות אקטיבית של עלייה ויישוב ארץ ישראל תחילה, והיו שהאמינו כי הגאולה לא תחל בפעולה אנושית אלא באופן ניסי ושמיימי, עם הופעתו של משיח בן דוד.
והנה, דווקא אחד האנשים המקורבים ביותר לגאון מווילנה – ר' אברהם בנו – התנגד לעלייה לארץ ישראל. בספרי "דוחקי הקץ" הבאתי את פירושו של ר' אברהם לתפילת שמונה־עשרה, שם הוא כותב כך: "כי הגאולה אינה בידי אדם כלל רק בידי שמים... שאתה מצמיח קרן של ישועה בלא עזר המקבלים". לדידו של ר' אברהם, הגאולה היא מעשה ה', והיא לא תחל בפעולה אנושית אלא בהתגלותו של המשיח. מתוך תפיסה עקרונית זו התנגד ר' אברהם למהלך העלייה לארץ שיזמו בכירי תלמידי הגר"א.
מחלוקת זו מובילה אותנו אל החלק השלישי והאחרון של האיגרת, שם כתוב כך:
והאות על זה
שב"ד מספר [?] כי ינוח שם רמ"ח בן מ"ב עם אבותיו
שם ב"ן ושמי ס"ג
הכ"ד הכותב שמ"י אשא
דברי הסיום הללו הם החלק המרתק והבעייתי ביותר באיגרת. במשפט הסיום מופיע "אות" המעיד על כך שדברי האיגרת נכונים ומהימנים: אדם מסוים "ינוח עם אבותיו". מיהו האדם הזה, ומהו הקשר בין פטירתו ובין ענייני העלייה לארץ המופיעים באיגרת?
נראה כי הפתרון לתעלומה קשור אל ר' אברהם ואל העובדה שהוא לא קיבל את תפיסת הגאולה של אביו. ר' אברהם, בנו של הגר"א, נולד בשנת 1766 ונפטר ביום כ"ה בכסלו שנת תקס"ט (14 בדצמבר 1808). זהו, אם כן, מובנו של האות אשר מסיים את דברי האיגרת: שמו של ר' אברהם רמוז בגימטרייה (רמ"ח) יחד עם שם אביו אליהו (ב"ן) ושם אימו חנה (ס"ג). המילים "ינוח שם רמ"ח בן מ"ב עם אבותיו" מכוונות אל העובדה שר' אברהם, המתנגד הגדול לעלייה לארץ, ייפטר מן העולם בעת היותו בן מ"ב שנים, ערב העלייה הגדולה לארץ.
האם חזה הגר"א עצמו את שנת פטירתו של בנו? השערה שכזו אינה מתקבלת על הדעת. הגיוני הרבה יותר שהאות המופיע במשפט האחרון הוא תוספת מאוחרת שצורפה לאיגרת רק לאחר פטירתו של ר' אברהם. ייתכן בהחלט כי אחד מתומכי העולים הוסיף לאיגרת את משפט הסיום, אשר משמעותו היא כי פטירתו בקיצור ימים ושנים של האדם שהתנגד נמרצות לעלייה לארץ, היא אות ומופת לאמיתות נבואת ירמיהו ופרשנותו האקטואלית של הגר"א.
גלות חסידית, גאולה ליטאית
מעבר לכל זה קיים כאן ממד היסטורי נוסף המהווה רקע לאיגרת הגר"א. בשנת תקמ"א (1781) פורסמה בדפוס איגרת "עליית הנשמה" של הבעל שם טוב, שבה מופיע דיאלוג מיסטי שנערך בשמי מרומים בינו ובין המשיח. באיגרת זו של הבעש"ט מופיע משפט אשר הפך לאבן פינה בתורת החסידות: "אימתי אתי מר? כשיפוצו מעיינותיך חוצה". תפיסה זו, אשר ביקשה להעניק לגיטימציה לתנועת החסידות ולתורתה, עוררה סערה עזה בקרב קהילות המתנגדים. בעקבות פרסום איגרת הבעש"ט פרצה מחדש וביתר עוז תנועת החרם נגד החסידות, והפעם בכל קהילות ישראל בליטא.
מול התפיסה החסידית הזו מביע הגר"א בכתביו, בעיקר בפרשנות המקרא, תפיסה שונה לחלוטין, ולפיה לא המיסטיקה מניעה את תהליך הגאולה אלא השיבה הממשית לארץ ישראל, נחלתו של הקב"ה. הגר"א קבע כי תהליך הגאולה יתחיל בארץ ישראל, וכן קבע כי עיקר קיום המצוות ולימוד התורה הם בארץ ישראל ולא בגולה – זאת בניגוד לתפיסה החסידית המייעדת קיום יהודי בגולה כמצב אימננטי וכשליחות שאמורה להימשך עד להתגלותו של המשיח.
דיוקן המיוחס לגאון מווילנה | צילום:
גם קהילות של חסידים עלו לארץ, במקביל לעליית תלמידי הגר"א, אולם התפיסה החסידית מדברת על "ישיבת הארץ", דהיינו התעלות רוחנית אישית של האדם הפרטי שזוכה להסתופף בחצרות ה', ואילו תלמידי הגר"א דיברו על "יישוב הארץ" – הארץ נמצאת במוקד העניין והיא זו שנגאלת. תפיסה זו באה לידי ביטוי באיגרת בסגנון פיוטי שכתבו תלמידי הגר"א בשנת תק"ע: "הארץ מבשרת, הארץ מתעוררת, ארץ מה לשון אומרת: זכרתי ימים הייתי ממלכת גברת... בי התורה מתבררת, בי היראה מתגברת, בי הנשמה משוחררת... שכחת הארץ הקדושה גורם חס ושלום אריכות הגולה".
האיגרת הסודית של הגר"א פוענחה, אם כן, והתגלתה כאיגרת המבשרת על שיבת ציון הממשית כניצוץ הראשוני שמניע את תהליך הגאולה. עלייתם של תלמידי הגר"א לארץ לקראת שנת תק"ע (1810) נבעה מתוך מניע משיחי מובהק ומתוך מחויבות עמוקה לגישתו של הגאון, אשר קבע כי הגאולה תבוא בדרך הטבע דווקא, כפי שהיה בתקופת כורש, ועל כן מוטל עלינו להתחיל בפעילות אנושית "מלמטה". עלייה חלוצית והרואית זו הכינה את השטח והכינה את הלבבות לקראת התעוררות התנועה הציונית בסוף המאה התשע־עשרה. עלייה מהפכנית ונועזת זו העניקה את הדחיפה הראשונה לכדור השלג, אשר הולך וצובר תאוצה ועוצמה רבה לנגד עינינו כבר למעלה ממאתיים שנה.
עוד כתבות בנושא
